הפרעת קשב במגזר החרדי

פורסם ב"כל הזמן" ב 30.7.25. הפרעת קשב במגזר החרדי: ההפרעה שלא מדברים עליה וממשיכים לסבול ממנה

פורסם ב"כל הזמן"

הפרעת קשב אינה פוסחת על אף מגזר, דת, לאום או שבט. זו הפרעה נוירו-התפתחותיות מבין השכיחות ביותר, ומחקרים רבים הראו כי הנתון של 5%-10% מכלל הציבור סובל ממנה, והוא אינו משתנה משמעותית גם כאשר כמות האבחונים עולה בשל עליית המודעות לתחום.

יחד עם זאת, במדינות ומגזרים אשר אינם מודעים ו/או פונים לאבחון גם אם עולה חשד להפרעת קשב, הנושא אינו מטופל ואינו עולה על סדר היום. כך עולה בקרב הציבור החרדי והדתי, שם הפרעת קשב ממשיכה הרבה פעמים להישאר מאחורי הקלעים.

הסיבות לכך מגוונות: מחסור באנשי מקצוע שמכירים את התרבות החרדית, חוסר בשיח פתוח סביב בריאות הנפש וחשש כבד מסטיגמות. כל אלה מביאים לכך שמבוגרים וילדים כאחד נותרים לא מאובחנים, ולעיתים נאבקים בקשיים בלי לדעת את מקורם.

במגזר שבו לימוד התורה הוא ערך עליון, ילדים ובחורי ישיבה שמתקשים לעקוב אחר שיעור גמרא נתפסים לעיתים כעצלנים או חסרי רצינות, בעוד שבפועל מדובר בתסמינים ברורים של הפרעת קשב. חוסר האבחון לא רק מחבל בתפקוד היומיומי והלימודי, אלא פוגע בתחושת הערך העצמי, ביחסים החברתיים וביכולת להגשים פוטנציאל אישי.

גם המבוגרים לא חומקים מההשפעה. נשים חרדיות רבות מגלות על ההפרעה לראשונה רק כשילד מאובחן, ואז מתחברות מחדש לחוויות מהילדות, כמו: שכחה, בלבול, פיזור דעת, תחושת עומס בלתי מוסברת, שמלוות אותן גם בבגרות. במקרה של הפרעת קשב חשוב להבין כי הקושי לנהל את הבית, הילדים והחיים נובע לא מעצלות אלא מבעיה ביולוגית נוירולוגית שניתנת לטיפול.

למרות שטיפול תרופתי נחשב ליעיל ובטוח, התנגדות רווחת קיימת גם כלפיו בשל חשש מדעות קדומות. היעדר ידע מדויק משאיר רבים ללא מענה, שיכול היה לשפר דרמטית את איכות חייהם.

5 דברים שחשוב לדעת על הפרעת קשב:

• זו אינה בעיה חינוכית או רוחנית – זו הפרעה נוירולוגית שניתן לאבחן ולטפל בה

  
  

  במגזר החרדי, תלמיד שמתאמץ פחות בלימוד או מתקשה להתרכז בשיעור, עלול להיתפס כ"חסר יראת שמיים" או "לא מתמיד". בפועל, ייתכן שמדובר בהפרעת קשב, שהיא תוצאה של תפקוד שונה של המוח, לא של בחירה או פגם מוסרי. הכרה בכך משנה את הגישה כלפי הילד או המבוגר, ומאפשרת תמיכה מותאמת.

• 
  

• גם נשים סובלות ממנה – רק שביטוייה לעיתים שקטים יותר

  
  

  נשים עם הפרעת קשב נוטות פחות להפגין היפראקטיביות, אך סובלות מבלבול, שכחה, קושי בהתארגנות רגשית ופיזית, ומעומס כרוני. הן נוטות לשאת את הקושי בשקט, לעיתים תוך תחושת אשמה. רק כשאחד הילדים מאובחן, גם האם מתחילה להבין שאולי גם היא מתמודדת עם אותה תופעה. שכן, מדובר בהפרעה גנטית.

• 
  

• אבחון נכון עשוי לשנות את מהלך החיים ולהפחית סבל מיותר

  
  

  כשמבינים מה המקור לקשיים הבלבול מתחלף בהבנה. אדם שקיבל אבחנה מרגיש פתאום שהוא לא "מקולקל", אלא שיש הסבר מדעי לקשיים. זה מאפשר התאמות בלימודים, בהורות, בחיים הזוגיים ובעבודה, ומשפר משמעותית את הדימוי העצמי.

• 
  

• טיפול תרופתי אינו משנה אישיות – אלא עוזר לווסת תפקוד מוחי

  
  

  בניגוד לסטיגמות, התרופות להפרעת קשב אינן סמים ולא "משנות אופי". הן מאזנות את הפעילות הנוירו-כימית במוח, ומאפשרות תפקוד ממוקד ורגוע יותר. פעמים רבות הן מובילות לשיפור ביחסים משפחתיים, בלמידה ובביטחון העצמי, מבלי לפגוע בזהות או באישיות.

• 
  

• גם מבוגרים יכולים וצריכים לעבור אבחון – השיפור אינו שמור רק לילדים

  
  

  הפרעת קשב אינה נעלמת בגיל 18. אברכים, נשים, אנשי מקצוע, ואף רבנים עשויים להתמודד עם קשיים שנובעים מהפרעה לא מאובחנת. אבחון בגיל מבוגר עשוי להסביר התמודדויות חיים שלמות, ולפתוח דלת לשיפור משמעותי באיכות החיים, גם באמצע החיים ואפילו בגיל מבוגר.

לסיכום, המודעות עולה עם הזמן, וככל שיותר קולות מקצועיים מדברים, כך גדל הסיכוי לעזרה אמיתית, מניעת סבל ושיפור חיים בתוך הקהילה. מחקרים מצביעים על כך שהחוויה הנפשית המתחוללת כשמוצאים שם ל"בעיה" הינה חסרת תחליף, וזו הרי בדיוק מטרת האבחון. ברגע שאדם יודע מה מקור הקשיים שלו, ושהוא לא "סתם טמבל", עולה אצלו תחושת הביטחון והמסוגלות העצמית. זה מהווה שלב ראשון בריפוי ובהתגברות על הקשיים, וזה בטוח עדיף מתוויות אחרות שנוטים לשים כמו "עצלנים" או "חוצפנים".

לפרטים על אבחון לחצו כאן