כי התיוג האחר שיתן לעצמו עלול להיות אחד מהבאים:
עצלן, דפוק, טיפש, לא מתאמץ, לא מממש את הפוטנציאל, בינוני, לא מוצלח, חסר מוטיבציה, אגרסיבי, תוקפן, בעייתי, מנותק, אגואיסט, לא אכפתי, מזלזל, לחוץ, מדוכא, לא שולט בעצמו.
האם התיוגים הללו עדיפים?
כי זה מה שהילד או הסביבה עשויים לחשוב עליו בהינתן ואין הסבר אחר.
כשאלוהים ברא את העולם, הפריטים שנבראו קיבלו קיום רק לאחר שניתן להם שם. "זה עץ". כך גם בני האדם, צריכים שם, צריכים הסבר "למה?". למה אני ככה?
למה אני שוכח, מאבד, לא קשוב, מוסח, אימפולסיבי?
אם אין שם, אני מבין שאני *האשם*.
אם אין שם אני מסיק שאלו תכונות אופי, שמשהו בי לא בסדר.
ילדים הם לא טיפשים ואנחנו לא יכולים לעבוד עליהם.
הם משווים את עצמם לסביבה כל הזמן, וכאשר מרגישים שונים, הם תוהים מדוע.
למה הוא מצליח ואני לא? למה למרות שאני חכם אני מקבל 70? למה אני מציק לחברים שלי?
ולא יעזרו אמירות סרק ש"הכל בסדר". כי אנחנו חיים בחברה ובה רואים את הכל.
ערך עצמי נבנה על סמך הצלחות, וכשלא הולך לי, ואין הסבר/עזרה, זה מה שפוגע בביטחון העצמי.
לא ה"תיוג" הוא שפוגע בי, אלא העובדות בשטח.
העובדות לא מגיעות רק מבית הספר
אלא גם מהחברים שלא מבינים למה הוא לא מקשיב/זוכר/מבין? מהמשפחה שמתעצבנת שהוא לא יושב/מגיע/מתארגן... וגם מהנפש שרוצה ללמוד ולא מצליחה, שרוצה לבצע משהו אבל זה לא יוצא לפועל, שרוצה שקט בראש אבל המחשבות מציפות ולא נותנות מנוח.
פעם כששאלתי ילדה מקסימה למה הגיעה אליי לאבחון? היא ענתה לי: "אני פשוט רוצה שקט בראש".
זה לא בגלל המורה או ההורים. היא סובלת.
והיא הגיעה למצב שהיא חותכת את עצמה בגלל זה, כדי להסב את תשומת הלב לכאב בגוף ולא למחשבות המציפות בהפרעת הקשב.
וילד אחר אמר לאימו בלילה לפני שנרדם שהוא לא רוצה לקום בבוקר. כי שום דבר לא מצליח לו כשהוא קם.
למה ילדים צריכים לחיות ככה?
בגלל שאנחנו החלטנו שהפרעת קשב היא תיוג?
כשהבת שלי אובחנה היא צהלה בשמחה: "יש! יש לי הפרעת קשב! עכשיו אני יודעת למה אני ככה!".
הפרעת קשב היא לא תיוג, אלא הפרעה נוירולוגית, או באנגלית: disorder (הפרעה, ולא מחלה).
מהסיבה הפשוטה ביותר: היא מפריעה!
קשב צריך בכל מקום. בכיתה, בבית, עם החברים, ובהמשך בעבודה, בזוגיות, בהורות.
קשב מגיע מהורמון הדופמין במוח ויש הוכחות חד משמעיות בתצלומי מוחות שבמוח עם הפרעת קשב יש פחות דופמין.
ההסבר הנוירולוגי: הקולטנים שואבים את הדופמין מהר מידי ולא נותנים לו להיות בין התאים ולכן הקשב מוגבל ל 5-15 דקות.
מה אפשר לעשות בזמן הזה? לא הרבה.
אז נכון שיש שם גם מתנות, והרבה: חשיבה אחרת, יצירתית, עם דמיון מופלא, וסקרנות ייחודית.
אבל זה כבר לפוסט אחר, ואי אפשר להתעלם מהקשיים.
הקשיים הם בכל תחומי החיים. למשל בתזונה! גם שם צריך קשב (לזכור לאכול, בצורה מסודרת, ולהתארגן על זה). גם בשינה, גם בתגובות רגשיות. לא סתם מחקרים מצאו קשר בין חרדה, דיכאון, התאבדויות, התמכרויות, שימוש בחומרים מסוכנים ועוד - להפרעת קשב. זה גם גנטי, אבל גם כשהפרעת קשב לא מטופלת זה גורם לקשיים נוספים.
למה יותר קל לנו לקבל ששכיחות הדיכאון העולמית היא 15-20 אחוז, כשהשכיחות להפרעת קשב היא 5-10 אחוזים?
אף אחד לא מתלונן על אבחון יתר של דיכאון...
למה יותר קל לנו לקחת טיפול תרופתי לסכרת או לבלוטת תריס?
או לשים משקפיים לילד או מכשיר שמיעה?
(למה שם לא אומרים שצריך לקבל אותו כמו שהוא בלי לקטלג ושיסתדר?)
עצם העובדה שלא רואים קשב כי הוא במוח, לא אומרת שהוא לא קיים.
אבל מחקרים מוכיחים חד משמעית שהיא קיימת. ובואו נדבר רגע על מחקרים.
בתור חוקרת באוניברסיטה העברית, שעשתה דוקטורט ופוסט דוקטורט ספציפית בהפרעת קשב, אני יכולה לספר לכם שצריך לעבור 7 מדורי גהנום כדי לפרסם מחקר. מחקרים לא מתפרסמים סתם כך. בתהליך נבדק שאין אינטרס אישי לחוקר ושהמחקר נקי.
אז נכון, לפעמים ישנם מחקרים שפחות מוצלחים כשנכנסים לעומקם. אבל היתרון בהפרעת קשב שיש המון מחקרים! זה אחד התחומים הכי נחקרים, כולל הטיפול התרופתי. כשמסתכלים על תחום המחקר צריך לבדוק מה המאסה הגדולה של המחקרים מצאה.
במקרה של הפרעת קשב, אלפים רבים של מחקרים נערכו. הפרעת הקשב מוזכרת במחקר כבר כ-100 שנים ובשנת 1980 נכנסה לספר האבחנות הפסיכיאטרי ה DSM. טיפול באמפטמינים התחיל בשנת 1937.
בקיצור, יש המון מידע ואני רוצה לסכם לכם את הרוב המוחלט של המחקרים, כפי שנחשפתי אליהם בכל שנות המחקר והעבודה שלי, כולל בכנסים בינלאומיים רבים (ואגב, המחקר שלי זכה ב2019 במקום הראשון בעולם).
כמה עובדות מעניינות שנמצאו במחקרים לגבי הפרעת קשב:
שהפרעת קשב קיימת והיא מוחית.
שהטיפול התרופתי יעיל ב 70-80 אחוז מהמקרים.
שאין השלכות שליליות ארוכות טווח לטיפול התרופתי.
שטיפול תרופתי מפחית את הסיכון לחרדה, דיכאון, התמכרויות, התאבדויות ועוד.
שטיפול תרופתי עוזר להתפתחות תקינה של המוח ולא פוגע בו.
שקשיים כמו טיקים, הפרעות בשינה, דיכאון וכו' הם בקומורבידיות עם הפרעת קשב (הפרעות נלוות), ולא בהכרח נגרמות מהטיפול התרופתי.
שאם טיפול תרופתי מסוים לא מתאים (גורם לתופעות לוואי), צריך לחזור לרופא ולהתאים את הטיפול (כמו שעושים בכל מקרה אחר, כמו אנטיביוטיקה שלא עוזרת או משחה כזו או אחרת).
שלפעמים צריך לשנות את המינון בגלל גדילה, שינוי בהורמונים, עלייה בעומס החיים.
לגבי העלון לצרכן – תסתכלו בעלון לצרכן של נורופן, תקבלו תמונה דומה של תופעות לוואי שמצוינות שם.
נמצא כי שילוב של טיפול תרופתי והתנהגותי מביאים לשיפור של פי 24 ממצב קודם!
עוד על כל מה שקשור לתרופות והפרעת קשב בפרק 20 בפודקאסט "אנשי הקשב" או במחקר מטה-אנליזה ענק שסיכם עשרות מחקרים בתחום הטיפול התרופתי, שנערך על ידי Prof. cortese שגם היה מנחה הפוסט-דוקטורט שלי (היריעה קצרה מידי, יש את כל הקישורים באתר שלי).
לסיכום, מבוגרים שעברו אבחון אומרים שזה שינה להם את החיים.
סוף סוף הבינו שהם לא "דפוקים" והם מקבלים את עצמם. ושגם יש אפשרות לעזרה (תרופתית ו/או התנהגותית). הם בוכים בחדר האבחון על כך שלא ידעו את זה קודם וכל כך הרבה סבל ותסכול היה נחסך מהם. אני אומרת להם שלא צריך להצטער על מה שהיה אלא להסתכל קדימה, אבל מבינה אותם. ולכן אעשה כל מה שביכולתי למנוע את הפספוסים העתידיים.
פעם אמר לי אדם נכה על כיסא גלגלים, שהוא חושב שהרבה יותר קשה לחיות עם הפרעת קשב מאשר עם כיסא גלגלים. כי כשאתה נכה, אתה רק צריך לפתור את הבעיה של לזוז ממקום למקום (ובשביל זה יש לו את הכיסא גלגלים). אבל עם הפרעת קשב אתה בעצם מתקשה בכל תחום, כי בכל מקום צריך קשב. כה מדויק.
ובנימה אישית, סבתא רבתא שלי הייתה אומרת: "כל אחד כמו הוא". זו אמירה שאני מאוד אוהבת. אבל הפרעת קשב לא מאפשרת לך להיות כמו שאת/ה. היא לא מאפשרת להוציא את כל היכולות והכישורים החוצה. יש שם משהו שתוקע, שעוצר, שמתסכל. וההבדל טמון בהכרה ובעזרה שאפשר לתת. רק ככה נוכל להיות מי שאנחנו באמת.