הטעויות שהחברה עושה כלפי אנשי הקשב

פורסם ב"ישראלי היום" ב 23.11.25. הם מתויגים כעצלנים, חסרי מאמץ או בעלי "פוטנציאל לא ממומש" - אבל האמת רחוקה מזה • הנה חמישה משפטים שאנשי הקשב שומעים כל הזמן, ולמה הם מפספסים את התמונה האמיתית?

פורסם ב"ישראל היום"

אנשי הקשב מתמודדים יום-יום לא רק עם הקשיים התפקודיים של הלקות, אלא גם עם הבלבול, השיפוט הלקוי והמשפטים השגויים שהסביבה משליכה עליהם. החברה נוטה לפרש את התנהגותם דרך עדשה של "כוח רצון" ו"מאמץ", ונופלת שוב ושוב לתוך טעויות קלאסיות.

מהם חמשת המשפטים הנפוצים ביותר, שאנשי הקשב שומעים כל הזמן? ומדוע מי שמשתמש בהם פשוט מפספס את התמונה המלאה? 

"יש לך פוטנציאל לא ממומש"

למה הם שומעים את זה:

אנשי הקשב יכולים להיות מאוד מוכשרים, חכמים, יצירתיים, אבל הרבה פעמים הם מתקשים להוציא את זה לפועל בגלל תפקודים ניהוליים לקויים שמאפיינים את הפרעת הקשב. הפער הזה, בין היכולות למה שרואים בחוץ, נראה כבזבוז של כישרון או אינטליגנציה. מי שמביט מהצד רואה את הברק, ולא מבין למה הוא לא מתרגם לביצוע יציב.

מדוע המשפט אינו נכון?

זו אינה בעיה של אי-מימוש, זו לקות תפקודית נוירולוגית. היכולת האנליטית והיצירתית אכן קיימת, אבל התפקודים הניהוליים של ניהול זמן, התנעה, התמדה וארגון, פגועים בהפרעת קשב. כשהמוח מתקשה להפעיל את מערכות ההפעלה הבסיסיות, אין קשר ישיר בין הפוטנציאל הגבוה לבין הביצוע בפועל. זה לא פוטנציאל "שלא מומש", זה פוטנציאל ממומש בצורה מותאמת לקשיי התפקוד. כשמטפלים בקשיים ניתן להעלות משמעותית את רמת המימוש.

"אתה לא מספיק מתאמץ"

למה הם שומעים את זה?

כשאנשי הקשב מצליחים במשימות שמאוד מעניינות אותם או דורשות לחץ חיצוני, ונכשלים או מוותרים באחרות, הסביבה מפרשת את התנודתיות הזו כחוסר השקעה רצוני. ההנחה הרווחת היא שמאמץ הוא כוח רצון, אם כל השאר מתאמצים, גם אתה יכול.

מדוע זה לא נכון?

האמת היא שאנשי הקשב מתאמצים פי כמה, רק שלא רואים את המאבק מבחוץ. המוח שלהם פועל בעומס יתר תמידי: הוא נלחם בהסחות, נאבק בהתנעה פנימית, מתמודד עם עיכוב תגובה ועם הצפה. במוח עם הפרעת קשב, כל פעולה דורשת כוחות עצומים, אנרגיה ביצועית ודופמין. הם משקיעים הרבה יותר אנרגיה ממה שנדמה.

"אם תרצה, תצליח"

למה הם שומעים את זה? 

החברה שלנו מבוססת על האמונה שכוח רצון הם המפתח לכל הצלחה. כשאדם עם הפרעת קשב נכשל שוב ושוב במשימות יומיומיות, המסקנה הנראית לעין היא שהרצון שלו פשוט לא מספיק חזק. הסביבה לא מבינה את הקושי הנוירולוגי ולכן מאשימה את המוטיבציה.

מדוע המשפט לא נכון?  

התמודדות עם הפרעת קשב אינה תלויה ברצון, אלא ביכולת לנהל משאבים פנימיים שהלקות פוגעת בהם: מיקוד, תזמון, ויסות, תכנון. הרצון אצל אנשי הקשב קיים, ובגדול, אבל מערכת הביצועים של המוח אינה מגיבה אליו בצורה יציבה. אדם יכול לרצות מכל הלב, ובכל זאת להתקשות להתחיל, להמשיך או לסיים פעולה.

"אתה פשוט עצלן"

למה הם שומעים את זה?

כאשר אדם שנראה חכם, יצירתי ואנרגטי, לא מצליח לבצע משימות בסיסיות כמו לשטוף כלים, להגיש מטלה בזמן, או להגיע לפגישה, ההסבר הקל ביותר הוא עצלנות. העולם מתייג התנהגות, לא מבין מנגנונים, ורואה רק את התוצאה החיצונית: משימה שלא בוצעה.

מדוע זה לא נכון? 

כי מוח עם הפרעת קשב לא מקבל שליטה על הערוצים שהוא צריך להפעיל. יש קושי כרוני בתזמון, בהפעלת "מנגנון ההתחלה", ובהחלפת משימות. עצלנות היא בחירה לא לעשות משהו. הפרעת קשב היא מצב נוירולוגי. אנשים אלו אינם עצלנים, הם מתקשים בהתחלה של כל פעולה בגלל החוסר בדופמין במוח, שהוא הורמון ההנעה לפעולה.

"לא אכפת לך"

למה הם שומעים את זה?

כשאדם מאחר, שוכח ימי הולדת, מפספס פגישות, לא חוזר להודעות או קוטע שיחה, הסביבה מפרשת את כל אלו כחוסר אכפתיות. כשלמעשה, הקושי הביצועי פוגע ביכולת לבטא את האכפתיות באופן מעשי וקבוע.

מדוע זה לא נכון? 

כי לאנשי הקשב אכפת מאוד, ולעתים קרובות, אף יותר מדי. הם רגישים, אמפתיים ומחוברים רגשית, אבל הם מתקשים מאוד לבצע את הפעולות הנדרשות כדי להראות אכפתיות: לזכור, להתמיד, לתאם ולתזמן תגובה. התוצאה החיצונית של הלקות אינה משקפת את הלב. זה לא חוסר אכפתיות, אלא חוסר נגישות למשאבים תפקודיים.

המלחמה בסטיגמות מתחילה בהבנה. הפרעת קשב אינה ליקוי מוסרי או בעיה של מוטיבציה, אלא אתגר נוירולוגי מורכב. ככל שהחברה תכיר בכך, כך היא תוכל להפסיק לשפוט ולהתחיל לתמוך.

לפרטים על אבחון לחצו כאן