שיעורי הבית לחופש מחכים לרגע האחרון? ייתכן שמדובר בהפרעת קשב

פורסם ב"הארץ" ב 20.8.25. במקום חיזוק מיומנויות, מטלות החופש של בית הספר עלולות להפוך אצל ילדים ובני נוער עם הפרעת קשב לזירה של דחיינות. חמישה צעדים פשוטים יכולים לעזור לצלוח את המשימה במינימום עימותים ולחץ.

פורסם ב"הארץ"

"מאז שקיבלנו את החוברת לחופש אני אומרת לעצמי נתחיל מחר", מספרת דנה (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), אמא לילד בכיתה ד', בקבוצת הפייסבוק "אנשי הקשב". "אבל הנה, החופש תכף נגמר ואני יושבת איתו עד חצות", היא מתארת את המציאות שבה ההורה עצמו נגרר למשימה והופך לשותף מלא בה.

גם איתמר, תלמיד תיכון, משתף בקבוצה: "אני יודע שיש לי עבודת קיץ בהיסטוריה, אבל בכל פעם שאני מתכוון להתחיל קופץ משהו אחר - או שזה נראה יותר חשוב, או שפשוט יותר כיף. ובסוף אני דוחה את זה עד הלילה האחרון לפני 1 בספטמבר".

יעל, מחנכת בחטיבה, מוסיפה את נקודת המבט שלה בדיון באותה קבוצה: "אני רואה שוב ושוב פער בין הכוונה של בית הספר לקדם למידה רציפה, לבין המציאות אצל בני הנוער עם הפרעת קשב. בלי עזרה צמודה, בני נוער עם הפרעת קשב מתקשים להתחיל פרויקטים לימודיים ארוכים, כמו מטלות שנפרשות על פני כל החופש או חוברות קיץ שלמות".

עבור ילדים ובני נוער עם הפרעת קשב, עבודות הקיץ מקבלות אופי אחר לגמרי: לא תרגול נעים לשימור מיומנויות, אלא משימה ארוכה בלי מסגרת ברורה, בלי פידבק ובלי יעד יומי. התוצאה לעתים היא לילות לבנים, מתחים בבית ותחושת כישלון שמחליפה את התקווה לרצף לימודי.

במקור, הרעיון היה שונה לחלוטין: מחקרים הראו שקריאה ותרגול בחופש הגדול יכולים לעזור לשמור ואף לשפר הישגים, ובמיוחד לצמצם פערים אצל תלמידים מרקע מוחלש. האתגר הוא איך להפוך את הכוונה הזו למציאות שמתאימה גם לילדים עם הפרעת קשב.

ילדים שהשתתפו בתוכניות קיץ עם פעילויות מתמטיות השיגו שיפור קטן אך מובהק בהישגיהם בהשוואה לילדים שלא השתתפו. כלומר, כאשר שיעורי הקיץ מובנים עם עוגנים ברורים – הם יכולים לצמצם את אובדן הלמידה בחופש הגדול

הממצאים: עומס כבד של מטלות

מחקרים מראים שללמידה בקיץ יש פוטנציאל ממשי לשמור ואף לשפר הישגים. מחקר שפורסם בכתב העת Educational Evaluation and Policy Analysis בחן תוכנית שבה חולקו ספרי קריאה חינם לתלמידי בתי ספר יסודיים במהלך החופש הגדול. התלמידים שקיבלו ספרים שמרו ואף שיפרו את הישגי הקריאה שלהם בהשוואה לקבוצת הביקורת, ופתחו את שנת הלימודים בציונים גבוהים יותר. ההשפעה היתה בולטת במיוחד בקרב תלמידים מרקע חברתי־כלכלי נמוך, שם הקריאה בקיץ סייעה לצמצם פערים לימודיים.

גם בתחום המתמטיקה נמצאו ממצאים דומים. מטא־אנליזה עדכנית מ־2023 הראתה כי ילדים שהשתתפו בתוכניות קיץ עם פעילויות מתמטיות השיגו שיפור קטן אך מובהק בהישגיהם בהשוואה לילדים שלא השתתפו. כלומר, כאשר שיעורי הקיץ מובנים (קריאה, תרגול חשבון ומשימות עם עוגנים ברורים), הם יכולים לצמצם את אובדן הלמידה בחופש הגדול ולשפר את המוכנות לשנה הבאה.

אבל עבור ילדים ובני נוער עם הפרעת קשב, התמונה מורכבת יותר. אותם שיעורי בית, עבודות או ספרים לחופש נתפשים לא כתרגול מועיל, אלא כמשימה מתמשכת בלי דדליין יומי, בלי מסגרת ברורה, בלי בדיקה מיידית ובלי פידבק – בדיוק התנאים שמאתגרים הפרעת קשב. ההורה מפרש זאת כ"דחיינות", הילד חש כי "אני לא מצליח להתחיל". התוצאה מוכרת: ברגע האחרון הבית נכנס לסחרור – לילה לבן, עצבים ותוצר שנכתב בפאניקה.

מחקר איכותני שפורסם ב־2023 בכתב העת Social Sciences & Humanities Open בחן את חוויותיהם של הורים לילדים עם הפרעת קשב (בגילי 6–17) סביב הכנת שיעורי בית. בראיונות עומק תיארו ההורים את הזמן הזה כ"שדה קרב" יומיומי: הילדים דוחים משימות, מוסחים בקלות ומתוסכלים מעצם הדרישה לשבת ללמוד. המאבקים האלו, לדבריהם, מובילים למתחים בבית, לעימותים חוזרים ונשנים בין הורים לילדים ולפגיעה בלמידה. משימות רבות לא מסתיימות כלל, או נעשות בחיפזון רק כדי לסמן וי.

ההורים דיווחו על עומס נפשי כבד, ולעתים הרגישו כי זו מלחמה יומיומית. הם תיארו כי ילדיהם זקוקים לתמיכה צמודה בכל שלב – מהבנת ההנחיות ועד ארגון הזמן, והביעו צורך בהתאמות מצד בתי הספר: יותר גמישות בכמות שיעורי הבית ובאופן הביצוע. מסקנת החוקרים היתה שיש לפתח תוכניות התערבות שיספקו להורים כלים להתמודדות עם אתגרי שיעורי הבית, לצד הנחיות ברורות למורים כיצד להתאים את המטלות לתלמידים עם קשיי קשב.

אצל רבים עם הפרעת קשב, הזמן אינו נחווה כקו רציף אלא כאוסף של רגעים: עכשיו - ולא עכשיו. מטלת קיץ שמועד ההגשה שלה בעוד חודש נתפשת כ"לא עכשיו"

הפתרון: לזהות את מוקדי החיכוך

האתגרים מתגלים בכמה מוקדים מרכזיים: תפישת הזמן אצל ילדים ובני נוער עם הפרעת קשב, קשיים בתפקודים הניהוליים הנדרשים לביצוע מטלות ארוכות, דינמיקה שנוצרת בבית סביב שיעורי הקיץ, וגם השפעתם של חופשה ומסכים על שגרת הלמידה. לצד אלה עולות דרכי התמודדות שיכולות להפוך את המשימה לאפשרית יותר:

💥 עיוורון הזמן

אצל רבים עם הפרעת קשב, הזמן אינו נחווה כקו רציף אלא כאוסף של רגעים: עכשיו – ולא עכשיו. מטלת קיץ שמועד ההגשה שלה בעוד חודש נתפשת כ"לא עכשיו", ולכן הדחייה כמעט בלתי נמנעת. גם התגמול רחוק: אין ציון מיידי, אין מחמאה מהמורה, אין תחושת סיום שמביאה דופמין. לעומת זאת, הרגע האחרון מספק בדיוק את מה שהמוח מחפש – לחץ, התרגשות ומיקוד שנולדים מהאיום. זהו "היפר־פוקוס מציל": הוא עובד, אבל המחיר הוא מתח, מריבות ותוצרים פחות טובים.

בשנות בית הספר היסודי העיוורון הזה נראה בבוטות – הילד פשוט שוכח שיש חוברת. בתיכון הוא לובש צורה מתוחכמת יותר: "יש לי עוד מלא זמן", או "אני אתחיל אחרי הטיול". בשני המקרים, זו אינה עצלנות אלא פער ממשי בתפישת הזמן. הכרה בכך משנה את הטון בבית - מהטפת מוסר לשיח תכנוני ועזרה מעשית מצד ההורים או אנשי מקצוע.

💥 קושי בניהול משימות בלי דדליין

הפרעת קשב פוגעת במיומנויות הבסיסיות של ניהול עצמי: פירוק משימות, תכנון קדימה, הערכת משך העבודה, התחלה, שמירה על רצף ובדיקה עצמית. מטלת חופש דורשת את כולן, ודווקא כשהמערכת נעלמת ואין בקרה יומית. במילים פשוטות: מתכון לכישלון.

ביסודי הילד זקוק למבוגר שיחלק את החוברת ליחידות קטנות, יבחר איתו, ויסמן התקדמות מוחשית. בחטיבה ובתיכון כבר דרוש גורם חיצוני - חבר, מדריך או מורה פרטי - לצד חלונות זמן קבועים ביומן וכלי ניטור פשוט: טבלה, לוח, צ'קליסט. בלי פירוק ובלי עוגנים, גם מתבגר מוכשר יידרדר בקלות לסשן בהול של לילה אחד.

💥 ריטואל של שחיקה

ככל שהקיץ מתקדם, השיחות בבית נעשות טעונות יותר: ההורה דואג מההסתערות הקרובה של ספטמבר; הילד מרגיש שלא מקשיבים לקצב שלו. הדינמיקה חוזרת על עצמה - תזכורת, ויכוח, סנקציות, התרחקות. תחושת האשמה צובעת את היחסים דווקא כשנדרש גיוס עדין.

ביסודי האחריות צריכה להיות משותפת: ההורה משמש כ"מנהל פרויקט" שמלמד מיומנויות. אצל בני נוער חשוב להעביר את הבעלות, אבל לא לנטוש. שעה קבועה אחת בשבוע, כמו למשל יום ראשון בשש בערב שבה ההורה רק שואל "מה המטרה השבוע?" בונה עצמאות בלי לשחוק את הקשר. כלל הזהב: מעט כללים שמקפידים עליהם עדיפים מהמון הוראות שלא נאכפות. ואם גם זה יוצר מתחים, אפשר להיעזר בגורמים חיצוניים או באנשי מקצוע.

יחסי הבית ובית הספר מוסיפים עוד שכבה. מטלות ענקיות וחסרות עוגנים פוגעות דווקא בילדים שהכי זקוקים למסגרת. שיחה עם המחנכת על חלוקה לשלבים, אפשרות בחירה בין אופציות והתאמת משך המטלה יכולה להקל על כולם.

💥 תחרות על הקשב

החופש הגדול מגדיל את התחרות על הקשב: גירויים דיגיטליים, שעות שינה הפוכות, מפגשים חברתיים. לא מדובר רק ב"מסכים רעים" - יש בהם גם קהילה, יצירה ולמידה. הבעיה היא שהאלגוריתם מעניק תגמול מיידי ועשיר, בעוד שמטלת קיץ מספקת תגמול מאוחר ודל. התוצאה כמעט צפויה מראש.

ביסודי, המסך נטמע ביום־יום; חלונות קבועים ויעד ברור, כמו למשל סרטון אחד של 20 דקות - יוצרים איזון. אצל בני נוער קשה יותר להגביל, ולכן עדיף לשתף ולהסביר. ככל שמתקרבים לסוף אוגוסט, כדאי לקיים שבוע מעבר: להקדים את שעת השינה בהדרגה ולבנות שגרה מדורגת. כך אפשר להפחית את ה"התרסקות" של ספטמבר.

חשוב לזכור: "שכחתי שיש שיעורי בית לחופש" אינו כשל אופי, אלא תוצאה של שילוב בין הפרעת קשב למשימות ארוכות ללא עוגנים וחופשה שמלאה בגירויים חזקים יותר. כשמחליפים שיפוט בהבנה – הדיאלוג בבית נרגע והביצוע משתפר. בבית הספר היסודי ההורים הם שותפים מלאים לבניית מיומנויות; בגיל הנעורים הבעלות עוברת למתבגרים, אך עדיין נדרשת תמיכה בעוגנים, משוב קצר וגורמים חיצוניים.

זה לא מאבק חד פעמי מול דחיינות, אלא אימון במערכת פשוטה, קבועה ואנושית. בתוך מסגרת קלה, שתי פגישות קצרות בשבוע, פירוק גלוי, תגמול קטן ושבוע מעבר. גם ילדים וגם מתבגרים עם הפרעת קשב יכולים להיפרד מהקיץ בזמן, ולפתוח את השנה החדשה עם תחושת מסוגלות שממשיכה איתם הלאה.

לפרטים על אבחון לחצו כאן