להפוך לאדם הנדיר בחדר: למה רובנו כל כך גרועים בהקשבה אמפתית?

פורסם ב"הארץ". רוב האנשים לא מקשיבים – הם רק מחכים בשקט שיגיע תורם. אבל מחקרים מראים שהקשבה אמפתית היא מיומנות ניתנת לאימון שמשפיעה לטובה על הזוגיות, ההורות והקריירה

פורסם ב"הארץ" ב 14.1.26

בעשור האחרון קרה דבר מפתיע. בזמן שהתרבות המערבית עסוקה בשיאי פרודוקטיביות, קור רוח עסקי ודיונים פוליטיים רועשים, היכולת הפשוטה של בני אדם להקשיב הפכה לנדירה, ואפילו למוצר מבוקש. יותר ויותר ארגונים מכניסים היום הכשרות של הקשבה פעילה, תעשיית הטיפול מדברת על נוכחות כבסיס ליחסים, ובמודלים של שירות לקוחות המונח אמפתיה מופיע שם באופן קבוע.

הבשורה החדשה היא לא בהכרח מיינדפולנס, אלא ההבנה שהקשב אינו רק תכונה פנימית, אלא מיומנות חברתית, שמעצבת את איכות היחסים שלנו לא פחות מתוכן הדיבור עצמו. הקשבה עמוקה, כזו שמסוגלת לא רק לעבד מידע אלא להכיל אדם, אינה פעולה אינטואיטיבית. היא זוללת משאבים, דורשת ויסות, זיכרון עבודה, סבלנות ויכולת להשהות תגובה.

הקשב החברתי ניתן לאימון, בדומה לאימון שריר. הקשבה אמפתית איננה "אופי רגיש", אלא מיומנות חברתית הניתנת למדידה, בדומה למיומנויות בין־אישיות אחרות

להתאמן על הקשבה פעילה

במחקר שנערך בשנת 2011 ופורסם ב Communication Reports החוקרים העבירו שאלונים שבדקו מדד כמותי להקשבה פעילה אמפתית, והשוו אותו למדדים של מיומנויות חברתיות וקשרים בין אישיים.

הקשר בין הקשבה אמפתית לבין איכות היחסים הבין־אישיים נבחן באופן שיטתי במחקר כמותי שפורסם ב־2011 בכתב העת Communication Reports. במסגרת המחקר העבירו החוקרים שאלונים שבדקו מדד כמותי להקשבה פעילה אמפתית, והשוו אותו למדדים של מיומנויות חברתיות וקשרים בין־אישיים.

במחקר פותח סולם שמודד עד כמה אדם נוטה להקשיב באופן פעיל ורגיש, ולא רק "להיות בשקט עד שיגיע תורו". נמצא כי ציון גבוה במדד זה קשור באופן עקבי ליחסים קרובים יותר, לשביעות רצון גבוהה יותר מהתקשורת ולמיומנויות חברתיות נוספות.

הפרעות הקשב מציעות זווית נוספת להבנת התופעה במרחב החברתי: כאשר המוח מוסח, נרגש או מוצף, הקשב החברתי מתפרק. מי שמכיר זאת מהפרעת קשב חווה זאת ביום־יום; אצל אחרים הדבר מתגלה בעיקר במצבי עומס, ריב, זום אינסופי או ארוחות משפחתיות.

הקשב החברתי ניתן לאימון, בדומה לאימון שריר. אחד המסרים המרכזיים שעולים מן המחקר הוא שהקשבה אמפתית איננה "אופי רגיש", אלא מיומנות חברתית הניתנת למדידה, בדומה למיומנויות בין־אישיות אחרות.

ממצא זה יוצר בסיס להתייחס לקשב כאל יכולת שניתן לאמן ולפתח, ולא כאל מצב מולד ובלתי ניתן לשינוי. כלומר, לא מדובר בעניין של אופי, אלא של מיומנות קשבית, המשפיעה כמעט על כל דינמיקה בין־אישית: בזוגיות, בהורות, בעבודה ובחברויות.

אמפתיה נשענת קודם כל על יכולת קשבית: לשים לב לטון הדיבור, לקצב הנשימה, לפער בין המילים למבט, ולמה שלא נאמר. כדי שזה יקרה צריך להיות נוכחים, ולא עסוקים רק בשאלה מתי מגיע תורנו לדבר

לבנות בסיס לאמפתיה

בדרך כלל אנחנו חושבים שאמפתיה היא תכונה רגשית, היכולת "להרגיש את מה שהאחר מרגיש". בפועל, המציאות מורכבת יותר. אמפתיה נשענת קודם כל על יכולת קשבית: לשים לב לטון הדיבור, לקצב הנשימה, לפער בין המילים למבט, ולמה שלא נאמר. כדי שזה יקרה צריך להיות נוכחים, ולא עסוקים רק בשאלה מתי מגיע תורנו לדבר.

בזוגיות, למשל, אחד המשפטים הנפוצים ביותר הוא: "אני לא צריכה פתרון, אני צריכה שתקשיב". זו איננה דרישה רגשית מוגזמת, אלא דרישה קשבית. הבקשה הזו אומרת: אל תביא את עצמך למרכז הבמה, השאר את המרחב פתוח. אנשים מתקשים בכך לא בשל חוסר רצון, אלא משום שהקשבה אמפתית יוצרת מתח קשבי. יש מה להגיד, יש רצון להרגיע, ויש צורך לשלוט במצב. ההשהיה הזו, של אי־תגובה מיידית, היא מאתגרת.

בכל אינטראקציה חברתית מתקיימים לפחות שני רבדים: הרובד התוכני, מה שנאמר בפועל, והרובד החווייתי, איך האדם מרגיש בזמן שזה נאמר. רבים חושבים שהם מקשיבים כאשר הם מבינים את התוכן. בפועל, בני אדם זקוקים גם לאישור של החוויה. לא רק "הבנתי את הפואנטה", אלא "אני רואה אותך". זו פעולה שדורשת הקשבה כפולה, הן לדברים והן לאדם שמאחוריהם.

במקומות עבודה, מנהלים מדווחים שהמשפטים ששינו אצלם את הדינמיקה לא היו "אני מבין מה אתה אומר", אלא ניסוחים כמו: "רגע, בואי נראה אם הבנתי את החוויה שלך", "נשמע שזה תסכל אותך", או "אתה אומר שזה גרם לך להרגיש חסר אונים?".

אישור כזה איננו פתרון, אלא עדות לכך שבמוח שלי הקול שלך תפס מקום. הוא יוצר חיבור ומחזיר אמון. בהיעדר קשב, הרובד הזה נעלם, והאדם בצד השני יוצא מן השיחה לא רק לא מובן, אלא גם לא נראה.

בני אדם מבינים את עצמם דרך תגובות חברתיות, וכשמישהו מקשיב לנו באמת, אנחנו שומעים את עצמנו דרך האוזניים שלו. זו חוויה של התבהרות

לווסת במקום לשלוט

לרבים יש נטייה לנהל אינטראקציות: לשלוט, להחזיק את השיחה או לכוון למסקנות. זו תגובה מובנת בחברה תחרותית, אך היא פוגעת באינטימיות. הקשב, לעומת זאת, מאפשר ויסות של הדינמיקה, לא שליטה בה.

בדינמיקה של הורות, למשל, ילד שמתפרץ אינו זקוק בהכרח לפתרון, וגם לא להסבר מיידי. הוא זקוק למישהו שבוחר לחזק את המרחב, ולא את השליטה. הורה שאומר "אני רואה שאתה נסער, אני פה", מספק ויסות קשבי. הורה שאומר "תפסיק לבכות, מה נסגר?", מפעיל שליטה, לא ויסות.

מי שמתקשה בקשב, בין אם בגלל חרדה, עומס או הפרעת קשב, נוטה לקטוע, לצמצם ולתקן. זהו סוג של מנגנון הישרדות קשבי: כאשר אין משאבים, עוברים ליעילות. ברמה החברתית, לעומת זאת, התגובה הזו נתפשת כקוצר רוח, אגרסיביות או חוסר סבלנות.

לצד זאת, הקשב פועל גם כמנגנון זהות. יש הקשבה חברתית, ויש הקשבה עצמית דרך אחרים. בני אדם מבינים את עצמם דרך תגובות חברתיות, וכשמישהו מקשיב לנו באמת, אנחנו שומעים את עצמנו דרך האוזניים שלו. זו חוויה של התבהרות: "אה, זה מה שאמרתי", "אלו התחושות שלי". לכן אנשים אומרים אחרי שיחה טובה "סידרת לי את הראש". האדם שמולם לא סידר דבר; הוא בעיקר "החזיק" קשב.

מנגד, בתרבות דיגיטלית של תגובות מהירות, הקשב נוטה להתכווץ. בשיחות ווטסאפ אין טון, אין מבט ואין סבלנות, אלא חילופי מידע מהירים. כך נבנית זהות מצומצמת, המבוססת על תגובות לא מעובדות ולא על הקשבה מתמשכת.

כשמסתיים משפט של האחר, לא עונים מיד. סופרים שלוש שניות בלב. רק אז מגיבים. ההשהיה מאלצת את המוח לעבור ממצב תגובה למצב של קבלה

איך לתרגל קשב אמפתי?

🕯️ טיפ 1: דקות שקט בפתיחת שיחה

מומלץ להשתמש לפני שיחה זוגית, מקצועית או נפשית.

מה לעשות? לפני שמתחילים מקדישים 30 שניות של שקט. כל אחד מכוון מבפנים: "אני לא אגיב כדי לנצח, אני אקשיב כדי להבין". מתחילים את השיחה רק אחרי ההכנה הזו.

למה זה עובד? כי הקשב החברתי קורס בעיקר בהתחלה. המרחב השקט מיישר את הכוונון החברתי.

⏳ טיפ 2: השהיית מענה של שלוש שניות

מתאים לכל ויכוח, ישיבת צוות או שיחה טעונה.

מה לעשות? כשמסתיים משפט של האחר, לא עונים מיד. סופרים שלוש שניות בלב. רק אז מגיבים.

למה זה עובד? ההשהיה מאלצת את המוח לעבור ממצב תגובה למצב של קבלה. אנשים מדווחים שזה הכלי שיצר עבורם שינוי מיידי.

💬 טיפ 3: שיקוף חוויה במקום שיקוף תוכן

רוב הסדנאות מלמדות שיקוף של התוכן: "אז אתה אומר ש…". אבל חברות, זוגיות והורות נבנות על שיקוף של החוויה.

מה לעשות? מזהים את החוויה, כעס, פגיעה, בלבול או שמחה. אומרים משפט כמו: "נשמע שזה תסכל אותך". לא מציעים פתרון, ולא מתקנים עובדות.

למה זה עובד? כי המוח האנושי מעדיף חוויה מאושרת על פני עובדה מתוקנת.

🗓️ טיפ 4: משבצת זמן לקשב

ביום עמוס, שיחות נוטות להידחק. הפתרון הוא לתכנן זמן שמוקדש להקשבה בלבד, לא לעבודה.

מה לעשות? בוחרים חלון יומי קבוע של 15–20 דקות. מכבים מסך. שואלים: "מה היית רוצה שאשמע היום?". לא מציעים פתרונות. בסוף מסכמים בקול מה נשמע.

למה זה עובד? זו איננה שיחה, אלא פגישה קשבית.

📵 טיפ 5: ניטור הסחות בזמן אמת

הקשב החברתי מתפרק בעיקר בגלל אפליקציות. המטרה היא לשים לב כמה מהר המוח רוצה לברוח.

מה לעשות? מניחים את הטלפון עם המסך כלפי מטה. בכל פעם שהיד נשלחת אליו, שמים לב לכך. אחרי השיחה רושמים כמה פעמים זה קרה. מפתחים מודעות לפני שמנסים להתערב.

למה זה עובד? זה כלי חזק במיוחד לאנשים עם נטייה להיסחף, בין אם בגלל עומס ובין אם בגלל הפרעת קשב.

הקשב הפך למושג שאנחנו נוטים לשייך למדיטציה, לעבודה או לניהול עומסים מנטליים. בפועל, הוא קודם כל יכולת חברתית, שמגדירה איך אנחנו נפגשים, אוהבים, מתווכחים, מחבקים ומגדלים ילדים. הקשבה איננה מחווה רגשית נאיבית, אלא יכולת ניהולית של המוח, שמסוגלת להחזיק אדם אחר בתוך המרחב שלנו.

מי שמתקשה בקשב בגלל עומס, חרדה או הפרעת קשב איננו בהכרח "רע בשיחות", אלא פשוט לא מאומן עדיין בשריר החברתי הזה. וכמו כל שריר, גם הוא רגיש, גמיש וניתן לאימון. כשמאמנים אותו, הדינמיקה משתנה: יש פחות דרמה ויותר הבנה, פחות הסברים ויותר נוכחות, פחות ניהול ויותר קשר. ובעידן שבו כולם מדברים, מי שמקשיב הופך לאדם הנדיר והמבוקש בחדר.

לפרטים על אבחון להפרעת קשב לחצו כאן