לא שוכחים, אלא לא מספיקים לזכור: כשהזיכרון קצר הטווח קורס מעומס
- drshirleyhershko
- 17 בינו׳
- זמן קריאה 4 דקות
פורסם ב"הארץ". אנחנו צורכים פודקאסטים בקצב כפול, עוברים בלי בעיה בין שיחות זום להודעות בנייד – ואז שוכחים מה נאמר לפני רגע. חמש אסטרטגיות לחיזוק הזיכרון קצר הטווח שיעזרו לכם להטמיע מידע
בעשור האחרון נדמה שכולנו עוסקים יותר מתמיד במגוון של פלטפורמות. אנחנו מקשיבים לפודקאסטים במהירות כפולה, משתתפים בפגישות מקוונות, קוראים הודעות תוך כדי שיחה ומנהלים כמה ערוצי מידע במקביל.
ובכל זאת, התחושה הרווחת היא שדווקא הזיכרון הולך ונשחק. גם כשהקשב מופנה למשימה, כעבור דקות רבים מתקשים לשחזר דברים שנאמרו, החלטות שהתקבלו או מידע שנלמד. הפער הזה בין הקשב בזמן אמת לבין היכולת לזכור אחר כך הפך לאחת התופעות הבולטות של העידן הקוגניטיבי הנוכחי.
במרכז התופעה עומד הזיכרון קצר הטווח. זהו מרחב מנטלי מצומצם שבו מידע מוחזק לשניות או דקות, לפני שהוא נטמע בזיכרון ארוך הטווח או נעלם. זהו צוואר הבקבוק של הלמידה, של ההבנה ושל התפקוד היומיומי. כאשר הקשב מפוזר או מקוטע, הזיכרון קצר הטווח מתקשה למלא את תפקידו, גם אם האדם היה קשוב.
משתתפים עם זיכרון עבודה חזק יותר נטו לפחות נדידת מחשבות, הפגינו זמני תגובה יציבים יותר וביצעו פחות שגיאות. לעומתם, קיבולת נמוכה של זיכרון עבודה לוותה ביותר נדידת מחשבות וביותר כשלים בבקרה
כשהקשב נודד
הקשר בין קשב לזיכרון בולט במיוחד בהפרעת קשב. הפרעת קשב אינה רק קושי להתרכז, אלא קושי לשמר קשב לאורך זמן באופן שמאפשר למידע להיקלט, לעבור עיבוד ולהישמר. בהקשר זה, הפרעת קשב מדגישה את המנגנון שבאמצעותו עומס והסחות פוגעים בזיכרון גם במצבים יומיומיים.
מחקר שפורסם ב־2012 בכתב העת Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory, and Cognition בחן מה קורה לביצוע הקוגניטיבי כאשר הקשב נודד. החוקרים, מייקל מקוויי ותומס קיין, בדקו כיצד נדידת מחשבות וזיכרון עבודה קשורים לזמני תגובה ולשליטה ניהולית.
במחקר שולבו שלושה רכיבים: מדידה של קיבולת זיכרון עבודה, מטלת קשב מתמשך ודגימה חוזרת של מחשבות המשתתפים בזמן אמת, במדגם גדול. התמונה שעלתה הייתה עקבית: כאשר הקשב סטה מהמטרה, הביצוע השתנה באופן ברור ומדיד. זמני התגובה נעשו קיצוניים יותר, לעיתים איטיים במיוחד ולעיתים מהירים ובלתי מבוקרים, ושיעור טעויות הבקרה עלה, בעיקר ברגעים שדרשו עצירה של תגובה אוטומטית והפעלה של שליטה.
עוד נמצא כי קיבולת זיכרון העבודה קשורה באופן הדוק לדפוס הזה. משתתפים עם זיכרון עבודה חזק יותר נטו לפחות נדידת מחשבות, הפגינו זמני תגובה יציבים יותר וביצעו פחות שגיאות. לעומתם, קיבולת נמוכה של זיכרון עבודה לוותה ביותר נדידת מחשבות וביותר כשלים בבקרה. הממצאים מחזקים את ההבנה שזיכרון עבודה אינו רק מאגר זמני של מידע, אלא מנגנון פעיל שמחזיק את המטרה בקשב גם בנוכחות הסחות.
הקשר הזה בולט במיוחד אצל אנשים עם הפרעת קשב, שאצלם זיכרון העבודה חלש יותר בממוצע. המשמעות היומיומית היא קושי להחזיק מידע פעיל בזמן ביצוע משימה אחרת: לזכור פרט שנאמר לפני רגע תוך כדי התארגנות, נהיגה או בישול. לא משום שהמידע לא הובן, אלא משום שהוא התפוגג לפני שהספיק לשמש בפועל.
אצל אנשים עם הפרעת קשב, החוויה הזו מצטברת לאורך שנים בבית הספר, בלימודים, בעבודה ובמערכות יחסים, והזיכרון קצר הטווח הופך לזירה של ביקורת עצמית
בעיות קליטה באזור
כדי להבין מה קורה בפועל בקשר בין קשב לזיכרון, ואיך אפשר לעבוד איתו ביומיום, כדאי להתבונן בו כרצף אחד של תהליכים קוגניטיביים, רגשיים ותפקודיים.
ברמה הקוגניטיבית - זיכרון קצר טווח אינו פועל באופן עצמאי. הוא תלוי בקשב באופן ישיר: הקשב הוא השער שדרכו מידע נכנס למערכת. כאשר הקשב אינו יציב וקופץ בין גירויים, גם אם האדם נוכח ושומע, המידע נקלט באופן חלקי, מקוטע או שטחי מדי.
במצבים כאלה אפשר לשמוע כל מילה, אך להתקשות לשחזר את הרצף או את המשמעות. לא מדובר בבעיה של זיכרון במובן הקלאסי, אלא בקושי בשלב הקליטה. המידע פשוט אינו נקלט באופן שמאפשר לו להישמר. בהפרעות קשב, הרגישות להסחות חיצוניות ופנימיות גבוהה יותר, ולכן הזיכרון קצר הטווח מתרוקן מהר יותר.
ברמה הרגשית - לשכחה החוזרת יש משקל מצטבר. היא אינה נחווית רק כתקלה טכנית, אלא ככישלון אישי. מחשבות כמו "אמרו לי ואני לא זוכר", "למדתי אבל זה לא נקלט" או "הקשבתי, אז למה אני לא מצליח להיזכר" מצטברות לתחושה של כישלון אישי ופוגעות בהדרגה בתחושת המסוגלות ובביטחון העצמי.
אצל אנשים עם הפרעת קשב, החוויה הזו מצטברת לאורך שנים בבית הספר, בלימודים, בעבודה ובמערכות יחסים, והזיכרון קצר הטווח הופך לזירה של ביקורת עצמית. העומס הרגשי הזה עצמו פוגע בקשב: לחץ, אשמה ודריכות מוסיפים עומס למערכת הקוגניטיבית, וכך נוצר מעגל שבו הקושי מזין את עצמו.
בהקשר הלימודי והיישומי - הקשבה כשלעצמה אינה מספיקה כדי שמידע יישמר. כדי שידע יעבור הלאה, נדרש עיבוד פעיל בזמן אמת: חיבור לידע קודם, ניסוח במילים אישיות, חלוקה ליחידות או יצירת הקשר.
כאשר הקשב מתוחזק רק ברמה השטחית, למשל בישיבה מול הרצאה ללא מעורבות, הזיכרון קצר הטווח מוצף ואינו מצליח להעביר את המידע. לכן אנשים עם הפרעת קשב יכולים להיות סקרנים, חכמים ומעורבים, ובכל זאת להרגיש שהלמידה אינה מתבססת לאורך זמן. הבעיה אינה בהבנה, אלא בגשר שבין הקשב לזיכרון, וגשר זה דורש התאמה של אופן הלמידה ולא רק יותר מאמץ.
ובחיי היומיום ובתקשורת בין אישית - הקשר בין קשב לזיכרון משפיע על שיחות, פגישות ועבודה משותפת. קיימת ציפייה שהקשבה תוביל לזכירה: מי אמר מה, מה הובטח ומה סוכם. כאשר זה לא קורה, נוצרות אכזבות וחיכוכים, ולעיתים השכחה מתפרשת כחוסר אכפתיות. בפועל, לא פעם מדובר בקושי נוירולוגי ולא בעמדה רגשית. הבנה של המנגנון מאפשרת שינוי באופן שבו מידע מועבר ומוחזק, ופחות פרשנות אישית של הכשל.
חמש אסטרטגיות לחיזוק הקשר בין קשב לזיכרון
🎯 צמצום עומס על הקשב
אל תנסו להחזיק הרבה מידע בבת אחת. חלקו מידע למקטעים קצרים וברורים, עם הפסקות יזומות ביניהם.
🎯 הפיכת הקשב לפעיל
כתיבה, סימון, שאילת שאלה או ניסוח מחדש מעבירים את המידע מקשב פסיבי לעיבוד פעיל.
🎯 שימוש בעזרים חיצוניים
רשימות, פתקים, תזכורות חזותיות ותקצירים קצרים הם אסטרטגיה קוגניטיבית יעילה.
🎯 האטה מכוונת של הקצב
האטה בדיבור, בקריאה או בהאזנה מאפשרת לזיכרון קצר הטווח להתייצב ולהעביר מידע הלאה.
🎯 שינוי הפרשנות העצמית
במקום לייחס שכחה לכשל אישי, לאמץ הבנה שהמוח זקוק לתנאים מסוימים כדי לזכור.
הקשר בין קשב לזיכרון קצר טווח הוא עדין ותלוי הקשר. בעידן של ריבוי גירויים, הוא מאותגר אצל כולנו, ואצל אנשים עם הפרעת קשב במיוחד. הבנה של המנגנון מאפשרת תנועה מחשיבה של חוסר הצלחה לחשיבה של התאמה. כאשר אנחנו מפסיקים לדרוש מהמוח לפעול בניגוד לאופן שבו הוא בנוי, ומתחילים לעבוד איתו, הזיכרון אינו בהכרח משתפר באורח פלא, אך הוא נעשה פחות מאיים, יותר צפוי, ובעיקר פחות שיפוטי. וזו, במובנים רבים, נקודת ההתחלה האמיתית של למידה אישית.
למידע על אבחון להפרעת קשב לחצו כאן
תגובות