כשהמוח רוצה שקט: איך להתרכז במרחב משותף?

פורסם ב"הארץ" ב 27.10.25. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שעובדים בחללים משותפים סובלים מלחץ מוגבר ונעדרים יותר מהעבודה. הנה כמה כלים לשמירה על ריכוז גם בתנאים של עומס גירויים

פורסם ב"הארץ"

"ניסיתי ללמוד בספרייה כי חשבתי ששם יהיה שקט, אבל דווקא הרעש הלבן של אנשים סביבי, הלחישות, הלחיצות במקלדת, גרמו לי לאבד ריכוז כל כמה דקות", כותבת יאנה (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), בת 23, בקבוצת הפייסבוק "אנשי הקשב". "בסוף מצאתי את עצמי צופה באנשים במקום במצגת שלי".

"בחלל העבודה המשותף שלי כולם נחמדים", מספר כפיר, בן 49, "אבל זה בלתי אפשרי להישאר מרוכז כשמישהו מדבר בזום מצד אחד, ומישהו אחר מכין קפה מצד שני. אני יוצא הביתה מותש יותר ממה שהגעתי".

"באוניברסיטה ניסיתי ללמוד עם חברים, אבל כשהם מתחילים לדבר על משהו לא קשור אני נעלמת מהר מהחומר", חולקת גלי. "לפעמים אני מרגישה שהמוח שלי רגיש מדי לסביבה".

העידן החדש של הלמידה והעבודה משנה את האופן שבו אנחנו משתמשים במרחב. ספריות אקדמיות, קמפוסים ומתחמי עבודה משותפים הפכו למרכזים תוססים של פעילות. אלא שמרחבים אלה לא תמיד מיטיבים עם הריכוז שלנו. במקום קירות שקטים, רבים נאלצים להתמודד עם שיחות רקע, תנועה מתמדת, מוזיקה, מסכים מהבהבים ואנשים שנכנסים ויוצאים כל הזמן.

נמצא שעובדים בחללים פתוחים נטו להיעדר יותר מהעבודה לעומת עמיתיהם במשרדים אישיים. הסיכון להיעדרות היה גבוה במיוחד במשרדים פתוחים קטנים, עם עלייה משמעותית בממוצע ימי המחלה

רעש מבחוץ ומבפנים

מחקר מ־2021 שפורסם ב-Journal of Management & Organization ערך ניסוי מבוקר בסביבת עבודה מדומה. המשתתפים ביצעו מטלות קוגניטיביות תחת שני תנאים: רעש אופייני של משרד פתוח לעומת שקט של משרד פרטי. נמדדו הביצועים, מצב הרוח וסימני לחץ פיזיולוגיים (כגון דופק והולכת עור).

הממצא המפתיע: רעש הרקע של חלל פתוח לא פגע בתפקוד המיידי במשימות קוגניטיביות פשוטות, אך הוא גרם לירידה משמעותית ברווחה הנפשית של העובדים. המשתתפים בסביבת הרעש דיווחו על מצב רוח שלילי יותר, והראו סימני לחץ מוגברים – שינויים בהבעות פנים, עלייה בקצב הלב והזעה מוגברת – לעומת מצבם בסביבה השקטה. במילים אחרות, אף שהביצוע המיידי לא נפגע, העבודה ברעש אופייני לוותה בעומס נפשי ולחץ ניכרים, הממחישים את המחיר שגובה הרעש מרווחת העובד.

מחקר מקיף מ-2023 שפורסם ב-Industrial Health ערך סקירה שיטתית ומטה־אנליזה של חמישה מחקרים (מהשנים 2008–2020) שהשוו נתונים על ימי מחלה של עובדים בחללים פתוחים לעומת עובדים במשרדים אישיים. נמצא שעובדים בחללים פתוחים נטו להיעדר יותר מהעבודה לעומת עמיתיהם במשרדים אישיים. הסיכון להיעדרות היה גבוה במיוחד בחללים פתוחים קטנים (ארבעה עד תשעה עובדים), עם עלייה משמעותית בממוצע ימי המחלה.

תוצאה דומה נמצאה גם בחללים פתוחים גדולים יותר. החוקרים ציינו שממצאיהם עולים בקנה אחד עם סקירות קודמות שנעשו לגבי ההשפעות השליליות של חללים פתוחים על בריאות ורווחה. הם המליצו לתכנן פתרונות משרדיים מאוזנים שיוכלו להפחית את החסרונות ולמנף את היתרונות של חלל פתוח.

עם זאת, לא הכול אבוד. מחקר מ־2020 שפורסם ב-Applied Ergonomics בדק במשך 14 חודשים מעבר של משרד עורכי דין לחלל פתוח, באמצעות סקר אנונימי וראיונות עם העובדים שישה חודשים לאחר המעבר, וסקר חוזר לאחר 14 חודשים. המחקר תיאר מקרה מוצלח של תכנון חלל פתוח מיטבי שהצליח למתן השלכות שליליות טיפוסיות. נמצאו יתרונות כמו תחושת אסתטיקה משופרת, יחסי עמיתים טובים יותר ותקשורת מוגברת, הודות לעיצוב טכני נכון והתאמה ארגונומית לצורכי העובדים.

בעידן של עומס גירויים בלתי פוסק, שמירה על ריכוז לאורך זמן היא אתגר יומיומי משמעותי. לא מדובר רק בהפרעת קשב כהגדרה רפואית – כיום גם מי שאין לו אבחנה מתקשה להישאר ממוקד לאורך זמן. המעבר התמידי בין משימות והנוכחות המתמדת של גירויים חיצוניים מחלישים בהדרגה את שריר הקשב שלנו. בסביבות עבודה משותפות, האתגר הזה בולט אף יותר, שכן המוח נדרש לסנן ולהתמודד עם רעשים תוך כדי ביצוע משימות – פעולה הדורשת הרבה משאבים ואנרגיה פנימית.

במרחב משותף, אדם עשוי למצוא עצמו מחליף בין מצב "קשב חיצוני" (התגובה לגירויים) למצב "קשב פנימי" (ריכוז במשימה) עשרות פעמים בשעה, מה שיוצר תחושת עייפות מנטלית וחוסר יעילות מתסכלת

מאבק מתמשך

המוח האנושי מתוכנת לשים לב לשינויים סביבתיים: קול חדש, תנועה, צבע – לאורך האבולוציה אלו היו סימני אזהרה חיוניים. לכן, בכל פעם שמישהו מדבר מאחורינו או נורה נדלקת בצד המסך, מנגנוני הערנות שלנו מופעלים אוטומטית, גם אם איננו רוצים בכך. אנשים רבים מפרשים את זה כחוסר ריכוז או חולשה אישית, אבל זו תגובה טבעית לחלוטין של מערכת הקשב. הבעיה היא שכיום הסביבה רוויה בגירויים מכל כיוון, והמוח אינו מקבל רגע של שקט.

במילים אחרות, אין זה המוח שנחלש, אלא הסביבה שהפכה תובענית מדי עבורו. במרחב משותף, אדם עשוי למצוא עצמו מחליף בין מצב "קשב חיצוני" (התגובה לגירויים) למצב "קשב פנימי" (ריכוז במשימה) עשרות פעמים בשעה, מה שיוצר תחושת עייפות מנטלית וחוסר יעילות מתסכלת.

מרחבי עבודה ולמידה משותפים נולדו מתוך אידיאל של שיתוף, יצירתיות וזרימה חברתית. אך במציאות, הפתיחות הזו גובה מחיר כבד. אנשים נוטים לעבוד טוב פחות כשהם מרגישים נצפים או מופרעים. במוסדות לימוד ועבודה רבים נוצרה דילמה מורכבת: מצד אחד הרצון ליצור תחושת קהילה ושיתופיות, ומצד שני הצורך האישי בשקט ובפרטיות.

מנהלי מרחבים רבים מנסים למצוא את האיזון הנכון – למשל באמצעות פינות שקטות, חדרים סגורים או אזורי ריכוז זמניים. אך ההבדל האמיתי נוצר דווקא בתרבות השימוש. כשהשיח הקולקטיבי מתחשב בצרכים השונים, והמוסד עצמו משדר שהקשב הוא משאב יקר שיש להגן עליו, מתאפשרת למידה ועבודה יעילות יותר גם במקומות פתוחים.

רבים החווים קושי במרחב רועש מדווחים על תחושת אשמה עמוקה: "לכולם זה נראה רגיל, למה רק לי זה לא מצליח?" התחושה הזו עלולה להוביל לדחיינות, פרפקציוניזם משתק או הימנעות מוחלטת. אך חשוב להבין שהקושי אינו אישי, אלא נובע ממבנה מוחי ותפיסתי. אנשים בעלי רגישות חושית גבוהה או נטייה לפיזור קשב חווים עומס יתר מהר יותר, במיוחד כאשר הם מנסים לבצע למידה עמוקה בסביבה משתנה ורועשת.

על כן, חשוב להבין את הנושא לעומק ולהחליף את השיח הפנימי מ"אין לי יכולת להתרכז" ל"אני צריך סביבה אחרת כדי להצליח". שינוי זה מגדיל את תחושת השליטה ומפחית משמעותית את תחושות הכישלון והאשמה.

התגובה הראשונה לקשיי קשב במרחב רועש היא לרוב שימוש באוזניות מבטלות רעשים. פתרון יעיל, אבל חלקי. טכנולוגיה לבדה לא פותרת את בעיית הריכוז אם לא נלוות אליה אסטרטגיות של ניהול זמן וארגון סביבתי מושכל.

רצוי לאמץ גישה משולבת: יצירת שגרה קבועה (מקום ושעה קבועים), תכנון משימות לפי רמות אנרגיה אישיות, ותחימה של פרקי זמן קצרים לריכוז מוחלט. בנוסף, כדאי להיעזר בכלים דיגיטליים לניהול משימות במקום להשתמש בעשרות חלונות פתוחים במקביל, שרק מגבירים את תחושת הפיצול והעומס. כשאנחנו מעצבים סביבה שתומכת בקשב – גם טכנולוגית וגם התנהגותית – אנחנו מאפשרים למוח לחזור להיות יעיל ומפיק.

הקשב האנושי לא תוכנן לעולם שבו סביבת הלמידה והעבודה רועשת, פתוחה ומרובת גירויים. אולם המציאות הנוכחית אינה צפויה להשתנות ולכן נדרש שינוי בגישה. המפתח טמון בהבנת הצרכים הקשביים של כל אדם ובהתאמה מודעת של הסביבה, השגרה והכלים.

במקום להילחם ברעש, אפשר ללמוד לנווט בתוכו: לבחור מתי להיות נוכחים, מתי להתכנס, ומתי פשוט לעצום עיניים לרגע. כי במרחב משותף, הקשב הוא לא רק עניין אישי, הוא אחריות קולקטיבית.

לפרטים על אבחון להפרעת קשב לחצו כאן.