הבהלה מהשקט: למה אפילו דקה בלי מסך מאיימת ואיך נלחמים בתחושה?

פורסם ב"הארץ". מחקר הראה שאנשים מעדיפים שוק חשמלי על פני שהייה לבד עם מחשבותיהם. אבל ברגעי הריק הקטנים שבין משימה למשימה טמון פוטנציאל לאימון הקשב והנוכחות

פורסם ב"הארץ" ב 17.12.25

"אני עומד בתחנת אוטובוס עשר שניות וכבר אני שולף את הטלפון. לא הייתה לי אפילו מחשבה. פשוט רפלקס. המוח מבוהל מהשקט, כאילו חייבים למלא אותו במשהו", מתאר דניאל (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה), בקבוצת הפייסבוק "אנשי הקשב".

"כשאני מנסה לשבת בלי מסך, רק כמה דקות, אני מרגישה חוסר מנוחה פיזי ממש. כאילו העור שלי מגרד לי מבפנים. אני לא בטוחה אם זו הפרעת קשב או פשוט החיים המודרניים, אבל קשה לי להיות לבד עם הראש שלי", משתפת יעל.

"הבנתי שהילד שלי לא יודע להשתעמם. זה הפחיד אותי. רגע אחד של המתנה בתור והוא קורס. רגע לפני שכעסתי עליו שאלתי את עצמי מתי בפעם האחרונה אני עצמי השתעממתי מבלי לברוח למסך, ונבהלתי מהתשובה", מספרת מיכל.

אותו מרחב קטן בין פעולה לפעולה, בין פגישה לישיבה ובין מטלה למטלה, הפך לאחד האזורים המאתגרים ביותר בחיינו. עבור רבים זו תופעה מוכרת: אפילו 20 שניות ללא גירוי מרגישות כמו איום קטן על המערכת, ובמקום לשהות אנחנו בורחים למסך.

אבל הקושי הזה אינו רק תוצר לוואי של הטכנולוגיה. הוא אנושי, עתיק, ועבור אנשים עם הפרעת קשב מועצם פי כמה וכמה. מה שנראה כמו שעמום הוא למעשה חלון קטן שבו מערכת העצבים נשארת ללא משענת והתחושה היא חוסר מנוחה.

מחקר בחן מאות משתתפים שהתבקשו לשבת עם מחשבותיהם בלבד למשך כמה דקות, ללא מסך, ספר או כל גירוי חיצוני. הממצאים היו דרמטיים: רבים העדיפו לבצע פעולה לא נעימה, כולל קבלת שוק חשמלי, רק כדי לא להישאר לבד עם עצמם

הגיהנום הוא העצמי

מחקר שפורסם ב־2014 בכתב העת Science בחן מאות משתתפים שהתבקשו לשבת עם מחשבותיהם בלבד למשך כמה דקות, ללא מסך, ספר או כל גירוי חיצוני. הממצאים היו דרמטיים: רוב האנשים לא נהנו מהשהייה עם עצמם אפילו לפרקי זמן קצרים. רבים העדיפו לבצע פעולה לא נעימה, כולל קבלת שוק חשמלי, רק כדי לא להישאר לבד עם עצמם.

החוקרים הראו כי המוח מתקשה לשמור על עניין פנימי ללא גירוי חיצוני, משום שהמערכת המוחית שלנו מורגלת לגירויים רציפים וקליטים. זהו אחד המחקרים המרכזיים שמסבירים מדוע קשה כל כך לשהות בריק, ומדוע שעמום הפך מאתגר במיוחד בעידן הדיגיטלי.

עם זאת, הקשב בזמן ריק יכול להפוך לכלי אימון. לא כדי לסבול, אלא כדי לפתח יכולת לשהות לזמן קצר ללא גירוי. לחזק סיבולת רגשית, קוגניטיבית ומנטלית. להבין שהשקט אינו אויב, אלא מרחב שמאפשר למידה.

רגעי ריק מציבים אותנו מול עצמנו. ללא הסחת דעת, עולים דימויים, מחשבות ולעיתים תחושות שביום יום אנחנו דוחקים הצידה. עבור רוב האנשים, לא רק אלה עם הפרעת קשב, השקט מעורר אי נוחות טבעית. הוא יוצר מרחב שבו אנחנו פוגשים את העייפות, את הדאגות או את הבלבול שהצטברו במהלך היום.

במערכת שמורגלת לריצה, עצירה קצרה נחווית כחיכוך. המוח מחפש מיד תנועה, גם אם אינה מועילה. לכן רבים מתארים את רגעי השעמום כמתיחה רגשית ולא כהפוגה. דווקא המפגש הזה, הלא נוח במקצת, הוא נקודת האימון. היכולת לשהות עם מחשבה אחת, עם תחושה לא נעימה או עם שקט, מפתחת סיבולת מנטלית הדומה לשריר. מי שמצליח להתמיד ברגעי הריק מגלה יכולת טובה יותר להחזיק גם מטלות מאתגרות, רגשות חזקים ולחצים יומיומיים.

דווקא משום שהמוח נבהל מרגעי שקט, חשיפה הדרגתית אליהם מייצרת חוסן עצבי. שהייה קצרה בריק אינה הורסת את הקשב, אלא מאמנת אותו. כך המוח לומד שאפשר להיות בלי גירוי מבלי לקרוס

המוח מחפש אקשן

המוח האנושי לא אוהב מונוטוניות, אלא מחפש שינוי, קצב ותנועה. אצל אנשים עם הפרעת קשב, המנגנון הזה חד עוד יותר: מערכת הדופמין, שאחראית על תחושת עניין ומיקוד, זקוקה לחידוש מתמיד כדי להתעורר. כאשר אין גירוי אפילו לכמה שניות, המערכת נחווית כקריסה רגעית. זו לא בעיית משמעת כפי שלא פעם נהוג לתייג זאת, אלא מנגנון ביולוגי. ההתרוצצות הפנימית, הדחף לבדוק את הטלפון הנייד והצורך לעבור הלאה הם ביטוי עצבי של מוח שמנסה להתאזן.

דווקא משום שהמוח נבהל מרגעי שקט, חשיפה הדרגתית אליהם מייצרת חוסן עצבי. שהייה קצרה בריק לא הורסת את הקשב, אלא מאמנת אותו: תרגול של נשימה איטית, חזרה על פעולה משעממת או צפייה נינוחה בחלון למשך דקה. כך המוח לומד שאפשר להיות בלי גירוי מבלי לקרוס.

החברה שבה אנו חיים הפכה את הגירוי למוצר בסיסי. הכול מתוכנן להעסיק אותנו: אפליקציות, זרמים אינסופיים של סרטונים ונוטיפיקציות שנלחמות על הקשב. יש כאן פרדוקס: ככל שהעולם מספק לנו עוד גירוי, כך סף השעמום שלנו יורד. בעבר רגעי המתנה היו חלק טבעי מהיום; כיום הם נתפשים ככישלון. אנחנו ממהרים למלא כל חלון קטן מתוך תחושת דחיפות שנוצרה תרבותית ולא בהכרח נפשית.

התרבות הזו מחזקת דפוס קוגניטיבי שלפיו שקט מסמל אי נוחות ומכאן צריך לברוח. היא מחלישה את היכולת להיות בנוכחות, מפחיתה עומק מחשבתי ומגדילה תלות בגירויים חיצוניים. עבור אנשים עם הפרעת קשב העולם הזה אינו רק מאתגר, אלא כמעט בלתי נסבל. גם עבור מי שאינו מאובחן, השפע הזה שוחק בהדרגה את סף הקשב הטבעי.

תרגול של "רגעי ריק" משנה בהדרגה את הלך הרוח. רבים מדווחים שהמחשבות שלהם מסתדרות, שרעיונות חדשים מופיעים וכי רגעי הבהירות עולים דווקא כשהם לא מנסים לחשוב. השהייה בריק אינה מתכון לדרמה גדולה, אלא אפשרות פשוטה: לתת למוח לנוח.

המחשבה שאם לא נייצר גירוי נשתעמם עד מוות היא דימוי מוגזם שמקורו בחוסר ניסיון. המוח יצירתי יותר דווקא כשהוא אינו עסוק. שעמום הוא נקודת פתיחה, לא סוף. זהו המרחב שמאפשר למחשבה עצמאית להופיע ללא השפעה של מסכים, אנשים או דרישות חיצוניות.

נוחו: איך להתאמן על "לא לעשות כלום"?

🔹 התחילו בדקה אחת של שקט ביום

לא מדיטציה ולא תרגול מובנה. דקה אחת שבה לא עושים כלום. יושבים, נושמים, מתבוננים. זו יחידת אימון בסיסית לקשב.

🔹 צרו רגעים של המתנה ביומן

בין משימה למשימה השאירו שתי דקות ללא פעולה. אל תמלאו אותן. זהו מרחב קצר שבו המוח מתאפס.

🔹 בחרו פעולה אחת משעממת במכוון

שטיפת כוס אחת, קיפול חולצה, הליכה איטית לחדר. כך מאמנים את המוח להחזיק תנועה מונוטונית לזמן קצר.

🔹 שימו לב ל"רפלקס המסכים"

כשהיד מתקרבת לטלפון הנייד, עצרו לשנייה ושאלו את עצמכם: האם אני באמת צריך אותו עכשיו? לעיתים השנייה הזו מספיקה כדי לבחור אחרת.

🔹 התייחסו לשעמום כאל מרחב יצירתי

במקום להילחם בו, נסו לשאול: מה עולה לי בראש כשאין שום גירוי? לא מעט רעיונות טובים מתחילים בחלל קטן.

כדאי לזכור כי קשב בזמן ריק אינו תוצר של המודרניזציה בלבד ולא חולשה אישית. זהו קושי אנושי עמוק, שמופיע בעידן שבו גירוי הפך למובן מאליו. דווקא בשל כך, רגעי השקט הקטנים, הלא מתוכננים והלא נוחים, יכולים להפוך לכלי עוצמתי לחיזוק הקשב, הוויסות והמודעות העצמית. להישאר לרגע עם עצמנו, בלי מסך, בלי רעש ובלי הסחה, אינה נוסטלגיה. זהו אימון במיומנות שנשחקת: היכולת להיות נוכחים בעולם שאף רגע בו אינו באמת ריק.

לפרטים על אבחון הפרעת קשב לחצו כאן