המיתוס של "סוללת הקשב": למה הריכוז לא באמת אוזל

פורסם ב"הארץ". מחקר חדש מגלה כי הירידה בריכוז אינה נובעת ממחסור באנרגיה, אלא משחיקה באסטרטגיה ובמוטיבציה. למה אנחנו מפרשים עייפות כחוסר יכולת, ואיך "חוק חמש הדקות" מוכיח כי הקשב גמיש הרבה יותר ממה שחשבנו?

פורסם ב3.5.26 ב"הארץ"

כולנו מכירים את הרגע הזה שבו יושבים מול משימה, מתחילים טוב, ואחרי כמה דקות הקשב נשחק. הראש נודד, הגוף מתעייף והריכוז נעלם. במשך שנים ההסבר המקובל היה שהקשב הוא כמו סוללה. ככל שמשתמשים בו יותר, הוא נגמר. אבל מחקר חדש מציע תמונה מורכבת ומעודדת יותר. ייתכן שהבעיה אינה רק כמה אנרגיה נשארה לנו, אלא איך אנחנו ניגשים למשימה מלכתחילה.

במחקר, שפורסם בינואר האחרון בכתב העת European Journal of Neuroscience, נבחן קשב מתמשך בין גילים. נמצא שהפערים בביצועים קשורים יותר למוטיבציה ולאסטרטגיה מאשר לעייפות עצמה.

במילים אחרות, ניהול הקשב, אופן פירוש המשימה והאסטרטגיה הננקטת לביצועה הם גורמים מרכזיים בעיצוב הביצועים, לא פחות מהיכולת הקוגניטיבית הבסיסית. ממצאים אלה מצביעים על שינוי תפישתי, שלפיו הערכת התפקוד אינה יכולה להסתמך רק על היקף המשאבים הזמינים, אלא גם על האופן שבו הם מוקצים ומנוהלים.

קשב מתמשך לא תלוי רק במאגר אנרגיה מוגבל, אלא מושפע באופן משמעותי מהחלטות, מתמריצים ומאסטרטגיות פעולה. לכן, כדי לשפר ריכוז לאורך זמן, לא תמיד צריך "יותר אנרגיה", אלא שינוי בדרך שבה ניגשים למשימה

קשב דורש תמריצים

מטרת המחקר הייתה לבדוק אם הירידה בביצועים במשימות קשב לאורך זמן נובעת בעיקר מעייפות מנטלית, או שמא מהבדלים בדרך שבה אנשים מתמודדים עם המשימה. בנוסף, החוקרים ביקשו להבין אם הבדלי גיל בקשב משקפים ירידה ביכולת או שינוי באסטרטגיית העבודה.

לצורך כך המשתתפים ביצעו משימות של קשב מתמשך לאורך זמן, שבהן נמדדו ביצועים כמו מהירות תגובה, דיוק ודיווחי עייפות סובייקטיביים. החוקרים השוו בין קבוצות גיל שונות ובחנו כיצד שינויים במוטיבציה ובאופן הביצוע משפיעים על התוצאות.

הממצאים הראו שתחושת העייפות אמנם עלתה עם הזמן, אך לא תמיד לוותה בירידה מקבילה בביצועים. בנוסף נמצא שצעירים נטו לעבוד מהר יותר ולבצע טעויות רבות יותר, בעוד שמבוגרים בחרו לעבוד לאט יותר אך ביציבות ובדיוק גבוהים יותר.

המסקנה של החוקרים הייתה שקשב מתמשך לא תלוי רק במאגר אנרגיה מוגבל, אלא מושפע באופן משמעותי מהחלטות, מתמריצים ומאסטרטגיות פעולה. לכן כדי לשפר ריכוז לאורך זמן, לא תמיד צריך "יותר אנרגיה", אלא לעיתים שינוי בדרך שבה ניגשים למשימה.

אנחנו רגילים לחשוב שאם קשה לנו להתרכז, סימן שאנחנו עייפים מדי או חסרי משמעת. אבל המחקר מזכיר שהמוח האנושי מורכב יותר. לא פעם אנחנו מפרשים ירידה בחשק כירידה ביכולת, אף על פי שמדובר בשני דברים שונים לחלוטין. ייתכן שאין לנו רצון להתחיל, אבל אם נתחיל נגלה שהיכולת עדיין קיימת.

הדבר בולט במיוחד במשימות יומיומיות. ניתן לחוות תחושת עייפות מול משימה תובענית כמו עבודה על דו"ח אקסל, אך לעבור במהירות למצב של ערנות בעת עיסוק בפעילות מעוררת עניין, כגון שיחה או גלישה ברשתות. מעבר זה אינו משקף בהכרח שינוי במשאבים הפיזיולוגיים, אלא שינוי באופי הגירוי ובאופן עיבודו. מכאן שהקשב אינו מתפקד רק כמשאב מתכלה, אלא גם כתגובה דינמית לרמת המשמעות, העניין ואופן ההפעלה של המשימה.

אחת התובנות המעניינות מהמחקר היא ההבחנה בין תחושת עייפות לבין ירידה אמיתית בביצועים. המשתתפים אמנם דיווחו שהם מרגישים עייפים יותר ככל שהמשימה נמשכה, אך הביצועים שלהם לא תמיד ירדו בהתאם. כלומר, המוח יכול להרגיש מותש ועדיין להמשיך לתפקד היטב.

זו הסיבה שאנחנו מרגישים שאין לנו כוח, אבל מצליחים להתרכז כשדבר חשוב באמת עולה על הפרק. שיחת טלפון דחופה, דדליין קרוב, אתגר מעניין או משימה עם משמעות, כל אלה יכולים להחזיר את הקשב לפעולה במהירות. התחושה הסובייקטיבית של עייפות אינה תמיד מדד אמין ליכולת שלנו. במילים אחרות, לפעמים לא צריך לנוח קודם כדי לעבוד, אלא להתחיל נכון כדי לגלות שעוד יש בנו כוחות.

צעירים נטו יותר לאסטרטגיה של מהירות על חשבון דיוק, כלומר לעבוד מהר יותר, אך עם יותר טעויות. מבוגרים, לעומת זאת, נטו לאסטרטגיה של דיוק על חשבון מהירות

זה הגיל, לא התרגיל

ממצא מסקרן נוסף נגע להבדלים בין הגילים בנוגע למשימות הקשב. החוקרים מצאו שלא מדובר בהכרח בירידה אוטומטית בקשב עם השנים, אלא לעיתים בשינוי בסגנון העבודה. צעירים נטו יותר לאסטרטגיה של מהירות על חשבון דיוק, כלומר לעבוד מהר יותר, אך עם יותר טעויות. מבוגרים, לעומת זאת, נטו לאסטרטגיה של דיוק על חשבון מהירות, כלומר הם היו איטיים יותר, אך גם יציבים וזהירים יותר.

מכאן שלא כל האטה משקפת ירידה בתפקוד. במקרים רבים מדובר בהסתגלות אסטרטגית של המערכת הקוגניטיבית, שבמסגרתה ניתן משקל גבוה יותר לדיוק, לבקרה עצמית ולצמצום תגובתיות אימפולסיבית, גם במחיר של האטה בקצב העבודה. מה שעשוי להיתפש מבחוץ כפחות חד או פחות יעיל הוא לעיתים ביטוי לעיבוד שקול, מבוקר ומדויק יותר.

נקודה זו מקבלת משנה תוקף בהקשר תרבותי המקדש מהירות. עבודה מהירה אמנם מזוהה לעיתים עם יעילות, אך אינה בהכרח מובילה לתוצאות מיטביות. במקרים רבים דווקא עבודה עקבית, זהירה ומבוקרת היא שמאפשרת שמירה על איכות לאורך זמן ומפחיתה טעויות מצטברות.

החוקרים מצאו שגם שינוי במוטיבציה, למשל הבנת חשיבות המשימה או יצירת תגמול, שינה באופן מיידי מדדים מוחיים והתנהגותיים הקשורים לקשב. כלומר כשהמוח מבין למה כדאי להתאמץ, הוא מגייס משאבים נוספים.

זו תובנה חשובה במיוחד בעידן העבודה המודרני. אנשים רבים מפרשים קושי להתרכז כחולשה אישית, בעוד שלעיתים הבעיה היא שהמשימה לא בנויה באופן שמדליק מוטיבציה. משימות עמומות, מונוטוניות או חסרות משמעות נתפסות ככבדות יותר. לעומתן, מטרות ברורות, תחושת התקדמות או תגמול קטן לאורך הדרך משנות את כל החוויה.

זה גם מסביר מדוע אנשים רבים עובדים מצוין תחת לחץ של הרגע האחרון. הדדליין עצמו יוצר דחיפות, והדחיפות מגייסת קשב. הבעיה היא שהישענות קבועה על לחץ גובה מחיר של סטרס, שחיקה ועבודה לא מאוזנת.

אם הקשב תלוי גם באסטרטגיה, אפשר להשפיע עליו. במקום לחכות למצב רוח מתאים או להילחם בעצמנו, אפשר לשנות את הדרך שבה אנחנו עובדים. למשל, יש הבדל עצום בין ישיבה מול רשימת משימות אינסופית לבין חלוקה למשימה אחת ברורה ל־20 דקות. יש הבדל בין ניסיון לסיים הכול היום לבין קביעת יעד אחד מדיד. ויש הבדל בין עבודה רציפה עד תשישות לבין מקטעים קצרים עם עצירות יזומות.

גם הסביבה משחקת תפקיד. שולחן עמוס, התראות קופצות, טלפון ליד המחשב וריבוי טאבים פתוחים מייצרים עומס מנטלי מיותר. לעומת זאת, סביבת עבודה פשוטה וברורה מקילה על המוח להישאר במסלול. במובן הזה קשב הוא לא רק יכולת פנימית, אלא תוצר של מערכת יחסים בין האדם, המשימה והסביבה.

חד וממוקד: חמישה כלים לניהול קשב

הגדירו משימה אחת ברורה אל תפתחו רשימה אינסופית. הגדירו יעד אחד מדיד ל־20 דקות הקרובות. המוח עובד טוב יותר מול מטרה תחומה מאשר מול עומס פתוח.

קבעו: למה זה חשוב עכשיו החזירו למשימה הקשר. שאלו מה הערך שלה ברגע הזה - קידום, הקלה עתידית או יצירת סדר. משמעות מייצרת קשב.

תרגלו עבודה בגלים עבדו במקטעים של 20-25 דקות עם הפסקות קצרות. הקשב מתפקד טוב יותר במחזורים מאשר במאמץ רציף עד תשישות.

הכריעו מראש: מהירות או דיוק הגדירו לפני תחילת העבודה מה עדיף במשימה הזו. החלטה מוקדמת מפחיתה היסוס ומשפרת ביצוע.

אל תסמכו רק על התחושה תחושת עייפות אינה תמיד מדד אמין. נסו להתחיל משימה ל"חמש דקות בלבד" - לעיתים הקשב מתגייס תוך כדי תנועה.

המסר המעודד של המחקר החדש הוא שהקשב שלנו אינו רק משאב שנשחק, אלא גם מיומנות שניתן לנהל. כן, יש עייפות. כן, יש גבולות. אבל בתוך זה יש הרבה יותר גמישות ממה שנהוג לחשוב. לפעמים מה שחסר לנו הוא לא עוד אנרגיה, אלא שיטה טובה יותר לעבוד איתה. ואם נשנה את הדרך שבה אנחנו מתחילים, מתכננים ומחזיקים משימה, ייתכן שנגלה שהקשב שלנו חזק בהרבה ממה שחשבנו.

לפניות בנושא אבחונים יש ללחוץ כאן