אחרי שלב ההלם, הכעס, ההתפכחות והצורך בעשייה – אנחנו נכנסים לשלב חדש בתגובה הנפשית למציאות שאנו נתונים בה. בכתבה הזו תקבלו תיאור בקווים כלליים את מה שכולנו חווים כעת, ואיך ניתן להתמודד עם זה.
פורסם ב
"מה שחווינו ב-7 לאוקטובר זו טראומה אישית וקולקטיבית בקנה מידה אחר", אומרת ד"ר שירלי הרשקו, פסיכותרפיסטית, מאבחנת, מומחית בכירה בהפרעת קשב, חוקרת ומרצה. "טראומה כזו יוצרת קרע במערכת הפנימית, וזו הסיבה שבשבוע הראשון רובנו היינו ללא מילים, בשיתוק, בהלם, ובחוסר אונים. טראומה מתנהגת כמו טראומה, והיא לא מאפשרת לתווך לעצמנו את המציאות".
בשלב הראשוני של המלחמה, אחרי השבעה באוקטובר, יכולנו לראות תגובות שונות סביבנו – בין אם מדובר בהצפה של חרדה, עשייה מסיבית, או הסתגרות וחוסר תפקוד. "מדובר בתגובות נורמליות למצב לא נורמלי. זהו מצב של אקסטרה רגישות", מדגישה ד"ר הרשקו, "ולכן אל תלקו או תאשימו את עצמכם אם התנהגתם בצורה כזו או אחרת. החוויה היא אישית ואוטומטית, ואין הרבה יכולת לשלוט בה".
מה קורה עכשיו, כשאנחנו כבר חודשיים לתוך העסק?
"כמו בכל תהליך של אבל, שזה התהליך שאנו חווים כרגע, אחרי מספר שבועות אנחנו עוברים ממצב של הלם למצב של כעס (ואולי אפילו רצון לנקמה(, ואז אנחנו מתפכחים ומתחילים להבין מה קרה לנו. בהתחלה היה גל עצום של התנדבות ונתינה. הוא עדיין קיים, אבל מתישהו תתרחש 'תשישות החמלה'. אנשים מתעייפים מלתת לכולם, ומתחילים לחשוב על עצמם, על המשפחה שלהם, העבודה שלהם. את התשישות הזו כבר אפשר להרגיש.
בנוסף, אנחנו עדיין במצב של המתנה ואי וודאות", אומרת ד"ר הרשקו, "האירוע לא נגמר. יש חיילים בפעילות מלחמתית קשה, נרצחים, הרוגים, חטופים, הפוגות ועסקאות, כך שלא ברור מתי זה יסתיים. יש איזושהי חזרה לשגרה, אבל אנשים עדיין מרגישים לא לגמרי בנוח לחזור לחיים, לצאת, לבלות ולצחוק".
באיזה מצב נפשי אנחנו נמצאים כעת?
"המערכת המרכזית שלנו עדיין לא הבינה מה לעשות, והיא לא מתפקדת באופן תקין. מדי פעם יש הבלחות של התחלת תפקוד, אבל זה מרגיש שאנחנו עדיין לא יודעים מה לעשות. אבל מרגע לרגע אנחנו לומדים איך לגייס את המשאבים העומדים לרשותנו. ההתמודדות תלויה גם במדד החוסן של כל אחד מאיתנו. לכל אחד יש מדד חוסן פנימי שונה שנבנה לאורך החיים, ואפשר גם לפתח אותו. חוסן הוא היכולת שלנו להתמודד באופן מיטבי עם אתגרי החיים ולהתאושש מאתגרים ורגעי משבר. הוא קשור לאורח חיים בריא ונשען על מרכיבים שונים כגון חוזק מנטלי, כושר גופני, תמיכה חברתית, תחושה של יכולת פעולה עצמאית ושליטה בחיים".
איך השבר הזה משפיע בתוך המשפחה?
“את התחושות הקשות, הכעסים והדאגה, נפנה לרוב למי שקרוב אלינו, לבני המשפחה שלנו. ולכן יכולות להיות יותר התפרצויות זעם בלתי נשלטות, במיוחד במשפחות החיות עם הפרעת קשב, שם יכולת הוויסות קטנה יותר. לכן, ההורים צריכים קודם לדאוג לעצמם, ממש כמו בהדרכה במטוס: קודם ההורה צריך לשים על עצמו את מסכת החמצן, אחרת הוא לא יוכל לעזור לילד שלו. אם ההורים לא ירגישו טוב, גם הילדים שלהם לא ירגישו טוב. מה גם שהילדים מסתכלים על ההורים שלהם, ולומדים מהם איך להגיב. ואם הם יראו הורה מותש, כועס, חרד, זה יחלחל אליהם ורוב הסיכויים שגם הם ירגישו כך”.
האם לעובדת היותנו חלק מקהילה יש משקל חשוב בתהליך ההבראה?
“זה למעשה הדבר הכי חשוב בתהליך ההבראה, כפי שהוכח במחקרים רבים. מערכות יחסים הן הגורם מספר אחת לאושר, ובמיוחד במצב שאנו נמצאים בו, חשוב להיות בחברה. הסיבה לכך היא שהאדם נולד חסר אונים, והדבר הראשון שאנחנו זוכרים והוא טמון אצלנו עמוק בזיכרון התאי, הוא חמלה אנושית. ולכן פתרון מספר אחת הוא להיות עם אנשים שקרובים אלינו ואוהבים אותנו, כאלו שהנוכחות שלהם עושה לנו טוב”.
האם ניסיון לחזור לשגרה יכול לעזור להשתלט על המצב?
"כן, יש חשיבות קריטית לנושא של ארגון זמן בתקופה זו. לא כדי להיות יותר יעילים ופרודוקטיביים, אלא על מנת לקבל תחושת שליטה על החיים, תחושת וודאות עם הדברים הקטנים, זה גם מאוד מרגיע ומפחית מחשבות נודדות. אפשר גם להוסיף הרגלים שיעשו לנו טוב בתקופה הזו (כמו ספורט או תזונה בריאה). אבל חשוב לעשות את זה עם פחות שיפוטיות ויותר חמלה. ותרו על משימות לא דחופות אם אתם מרגישים מוצפים. תכננו כל יום בפני עצמו, ובמנות קטנות. מה שסובל דיחוי – יחכה".
איזה כלים יש להתמודדות?
"כדאי לתת פורקן לכל מה שהצטבר במערכת העצבים שלנו. כל ביטוי של בכי, כעס, פחד, ואפשרות להעביר במילים, יכול לשחרר את הטראומה החוצה. צאו לטבע, כתבו, נשמו, עשו מדיטציה, קחו עזרה. אין דבר אחד נכון, כל אחד ומה שהוא מרגיש שעושה לו טוב. חשוב לדעת שכל אחד מתמודד אחרת, ועל כן אין לשפוט אחרים. יש כאלו המתמודדים עם הגוף (ספורט, אכילה, שינה), יש המתמודדים עם השכל (יאספו מידע רלוונטי, יבנו תוכניות, יכניסו סדר למצב), יש המתמודדים עם הרגש (יבכו, יצחקו, יכעסו, יכתבו), יש המתמודדים עם האמונה, יש המתמודדים בצורה חברתית (השתייכות לקבוצה, קבלת או לקיחת תפקיד, הישענות על המשפחה), יש המתמודדים עם הדמיון (ישקעו בתוכניות טלוויזיה, דמיון מודרך, אומנות) ויש כמובן את אלו המתמודדים עם מספר אופציות בו זמנית".
מה קורה עם אלו שעברו על בשרם את התופת?
"יש להם סיכון גבוה יותר לפתח פוסט טראומה (30%) לעומת אלו שלא (10%). הם זקוקים כעת למקום בטוח כדי לצמצם את הסיכון, וזה דבר שלא ניתן לספק להם. למעשה הם נעקרו מבתיהם, משוכנים בבתי מלון או במקומות זמניים אחרים, ואינם יודעים מתי יוכלו לחזור הביתה, מה שמקשה עוד יותר על המצב. כשמדובר במתבגרים, חשוב להיות עם היד על הדופק, משום שזו האוכלוסייה שנמצאה במחקרים כהכי רגישה ומועדת לחרדה, דיכאון, ועוד. בנוסף, החשיפה לסרטונים בתקשורת עשויה להיות קטלנית עבורם, משום שהם עשויים להיחשף לתמונות מצלקות, ועל כן מומלץ לדבר איתם על כך, להסביר ולצמצם את החשיפה".
לכולנו קשה בימים אלה, אבל אם אתם מבוגרים עם הפרעת קשב או הורים לילדים כאלה – המצב עלול להיות קשה עוד יותר.
למה אצל אנשים וילדים עם הפרעת קשב יש יותר סיכון?
"לכולנו קשה בימים אלה, אבל אם אתם מבוגרים מאותגרי קשב או הורים לילדים עם הפרעות כאלה – המצב עלול להיות קשה עוד יותר. הסיבה לכך היא, שתסמינים של הפרעות קשב, כמו למשל קושי בוויסות רגשי, תנודות במצבי רוח, חרדה ודיכאון, נוטים להחריף במצבי חירום מאתגרים. בנוסף, הפרעת הקשב עצמה היא גורם סיכון להפרעות נוספות, כמו הפרעות שינה, אכילה או טראומה. לזה תוסיפו התמכרות למסכים (בזמן זה יותר מתמיד), ואת הקושי להתרכז בלימודים. מומלץ לעבוד על האופטימיות באמצעות טיפול התנהגותי, מדיטציה או מחברת הודיה (לכתוב 3 תודות ביום מאמן את המוח לחשוב חיובי). בנוסף, לצמצם את הכללים והאיסורים, לגלות יותר גמישות בתקופה זו, להשתמש יותר בחיזוקים ותגמולים ולהתרחק מסיטואציות מעוררות (מאוד לא מומלץ להשאיר טלוויזיה פתוחה על מהדורת חדשות, למשל)".
מתי מומלץ לפנות לטיפול רפואי/תרופתי?
"כאשר מרגישים שלא מסוגלים להתמודד עם הקושי יותר, מומלץ לפנות לאיש מקצוע שיחליט על המשך טיפול, תרופתי או אחר. הכי חשוב לא להישאר לבד, ואם יש ספק, אז אין ספק – רצוי לפנות ולהתייעץ. ככל שהפנייה תהיה מוקדמת יותר, כך יהיה קל יותר לעזור ומהר, וגם ימנע סיכון של הפרעות נוספות או מעשים ללא שליטה".