מערכת החינוך לא מתאימה לילדים עם הפרעות קשב

"הילד או הילדה שלכם עם הפרעת קשב? תחשבו טוב אם אתם רוצים שישתלבו במערכת החינוך הרגילה" כך מסבירה ד"ר שירלי הרשקו, על מערכת החינוך שלא מותאמת לדעתה לילדים עם הפרעות קשב

פורסם ב:

הילד או הילדה שלכם עם הפרעת קשב? תחשבו טוב אם אתם רוצים שישתלבו במערכת החינוך הרגילה. כי לא רק שהיא לא מתאימה, ברוב המקרים היא גם לא יודעת איך לעזור ולטפל בקשיים, ולכן פולטת את אותם ילדים עם תירוצים כמו: "פוטנציאל לא ממומש", ""לא מתאמצ/ת", "חוסר חינוך וגבולות מצד ההורים", והכי גרוע: "עצלנ/ית".

זו לא אשמת המורים. מהסיבה הפשוט והמטרידה: בכל השנים שהם לומדים הוראה, אין ולו קורס אחד על הפרעת קשב. גם בהמשך, אין השתלמויות בנושא. למורים פשוט אין מושג. וכך, הם לא יזהו הפרעת קשב, וגם כשזו תהיה מאובחנת, לא ידעו כיצד להתייחס אליה וכיצד להתאים את ההוראה והבחינות אליה. המצב הזה יוצר תסכול גדול גם בקרב ילדי הקשב שמרגישים שלא מבינים אותם, וגם בקרב ההורים שמרגישים שצריכים לסנגר ולהילחם במערכת.

"לכל ילד/ה עם הפרעת קשב יש גם הורה אחד לפחות עם הפרעת קשב"

לכל ילד/ה עם הפרעת קשב יש גם הורה אחד לפחות עם הפרעת קשב, שסוחב גם הוא את צלקות העבר מההתמודדות עם מערכת החינוך, ומגיע עם חששות וחרדות בפעם השנייה, ועל כן לרוב נכנס לאינטריגות ומריבות עם הצוות החינוכי. אצל הבנות המצב אף קשה יותר והן לרוב מפוספסות. מהסיבה שהפרעת קשב אצל בנות מתבטאת אחרת ונקראת "ההפרעת השקטה". הבנות יותר מסתירות את הקשיים שלהן, מנסות יותר לרצות, "להיות בסדר", ולנשוך שפתיים כשהן לא מצליחות. פשוט כי כך יותר מצופה מהן מבחינה מגדרית מהחברה. בנוסף, הן לרוב מאופיינות עם הסוג השני של הפרעת הקשב (ה ADD).

הפרעת קשב כוללת 2 סוגים: ADHD שזה הסוג הבולט יותר, עם ה-H, שזה ההיפריות, ואלו הילדים שזזים בלי הפסקה, מתקשים לשבת, מדברים המון, מפריעים בכיתה וכו'. הסוג השני הוא ה ADD, ללא התנועתיות הנראית לעין. במקרה הזה, התנועתיות היא יותר פנימית: מחשבות נודדות ומטרידות, מוסחות גבוהה, חוסר יכולת להתרכז יותר ממספר דקות. זה הסוג שפחות מפריע ולכן פחות נראה לעין.

ובהתאם לכך, בסקר שערכו בקרב המורים במדינה ישראל נשאלה השאלה: מה הסיכוי שתצליחו לזהות ילדה עם הפרעת קשב. 85% מהמורים הודו שלא יצליחו (וכנראה ישנם עוד כמה שלא הודו בכך…). את תמונת המצב הזו אפשר לראות שחור על גבי לבן בתעודות שניתנות פעמיים בשנה. משפטים כמו "אם רק יתרכז יצליח" או "עליה להפסיק לפטפט" מדגימים את חוסר המודעות, שכן זה כמו לכתוב לילד עיוור "אם רק יסתכל יבין". מה אמור לעשות ילד עם הפרעת קשב עם הערה כזו? הרי הוא לא יכול להתרכז, זו בדיוק הבעיה שלו. מה אמורה לעשות ילדת קשב עם הערה כזו? לרוב היא פשוט תרגיש טיפשה או דפוקה, והתחושות האלה ימשיכו איתה הלאה לבגרות ויבלמו את דרכה להגשמה עצמית והרבה פעמים גם יובילו אותה לחרדה ודיכאון.

"אני כותבת את המילים הללו בכאב גדול"

אני כותבת את המילים הללו בכאב גדול. בעברי לא מעט ניסיונות לשנות את המצב, בין אם בכנסת או במשרד החינוך עצמו, באינספור כתבות מודעות, וללא הואיל. גם באופן אישי, כאמא לבנות קשב, נמאס לי להפוך שולחנות, התעייפתי. אבל כנראה שלא לגמרי, אם בכל זאת אני כאן…

ההמלצות שלי למערכת הן: בראש ובראשונה הגברת המודעות להפרעת קשב בקרב המורים. בנוסף, חקיקת דרכי פעולה ברורים עבור ילדי הקשב (התאמות במבחנים ודרכי טיפול). בהמשך אפשר לדבר גם על מערכת אבחון בית ספרית שתעזור באיתור ילדים עם הפרעת קשב בזמן ובעלות מסובסדת. הסיכונים בהפרעת קשב לא מאובחנת ומטופלת הם עצומים. מחקרים מראים על 50%-70% סיכון לחרדה ודיכאון, פי 4 סיכון להתמכרויות, יותר פציעות תאונות והתאבדויות, הפרעות שינה, הפרעות אכילה, שימוש בסמים, נשירה מאקדמיה, בעיות בזוגיות ובהורות, ובעוד.

אפשר לעצור את זה בשלב בית הספר ולאפשר לאוכלוסיה זו (5%-10% מכלל האוכלוסייה!) חיים טובים יותר, וכך גם לכל מי שחי לצידם (הורים, מורים, בני זוג, ילדים). אני יודעת שלמורים ולצוות החינוכי יש רצון עז לעזור ולעשות שינוי, וזה אפשרי, רק צריך לתת לכך את היחס הראוי, ובכך אפשר לשנות חיים.