top of page
חיפוש

בנים עם הפרעת קשב מאובחנים בשיעורים גבוהים יותר מבנות

עודכן: 19 ביולי 2022

פורסם ב:




ילדות עם הפרעת קשב פחות מפריעות לסביבתן והן מאובחנות בשיעורים נמוכים בהרבה מחבריהן הבנים. חוסר בלגיטימציה חברתית לא מאפשר להן לבטא את הסימפטומים של ההפרעה. איך אפשר לזהות את ההפרעה כמה שיותר מוקדם ולחסוך שנים של סטיגמות ותסכולים מיותרים?


מה יותר קשה מלחיות עם הפרעת קשב? לחיות עם אחת כזו שמתחבאת. לא זו שאנו מדמיינים כשמישהו זורק לחלל האוויר: "הפרעת קשב". אז רובנו מדמיינים את הילד ה"שובב", זה שכל כולו אומר: "תראו אותי! אני כאן ויש לי בעיה!".


המוחצנות של ההפרעה היא ברוב המקרים גם זו שעוזרת לזהות ולקחת את הילד לאבחון. אז נשאלת השאלה: למה לאבחן אם לא רואים?

כי העובדה שהילדה לא רצה ברחבי הכיתה לא אומרת שהיא קשובה לשיעור.

למעשה היא יכולה לרחף כל השעות שהיא בבית הספר ולא לקלוט כלום ממה שנאמר.

היא תגיע הביתה עם המון חומר להשלים, אך לא תהיה מסוגלת להתרכז. ההורים יכעסו ויאשימו בעצלות.

ההישגים נמוכים ממה שזימן לה הפוטנציאל. וזה במילה הכי פשוטה: מבאס.

אז אולי היא יותר "נוחה" לסביבה, אבל הנופלות בין הכיסאות סופגות גם יותר כאבים, אכזבות ותסכולים בחיים.



בתודה מראש לילדת הקשב שלי שהעלתה את הרעיון לכתוב על "הפרעת קשב של בנות, זו שלא רואים אותה...". אלו הנתונים:

אחוז הבנים שנשלחים לאבחון גדול פי 5 עד 9 מבנות, והן מאובחנות בממוצע 4 שנים מאוחר יותר מבנים. 85% מהמורים מדווחים כי הם חושבים שיש סיכוי טוב שילדה עם הפרעת קשב לא תגיע לאבחון. ולמה? כי הן פחות מפריעות לסביבה (אבל הן בהחלט מפריעות לעצמן...).


למה הפרעת קשב שקופה יותר אצל בנות?

הפרעת קשב יכולה להתבטא עם או בלי הצד ההיפראקטיבי הבולט לעין. צד זה "נסלח" יותר עבור בנים ("פעלתנים"), אך פחות מקובל אצל בנות. על בנות לא נאמר "boys will be boys" ויש להן פחות לגיטימציה חברתית לבטא את הסימפטומים של ההפרעה.

זה יוצר תחושה ש"אני לא בסדר" וניסיון מצידן להסתיר. הן מצופות יותר להיענות לדרישות הסביבה, להתאים את עצמן, לרצות אחרים ולזכות בתשומת לב חיובית. כך למשל, ימוללו אצבעות ויזיזו רגליים מתחת לשולחן בניסיון להסתיר את התנועתיות, ובהמשך ישלמו מחיר כבד על הניסיון לעמוד בסטנדרטים שהחברה מציבה.

מחקרי מוח תומכים בכך. בנות פחות מפגינות היפראקטיביות המתבטאת בפעילות מוטורית מוגברת ולכן זה פחות בולט לעין. רבות מהן מאופיינות בהפרעת הקשב "השקטה" יותר המתבטאת במוסחות, התנתקויות, חולמנות, התכנסות פנימה, בהייה בחלל, שקיעה לתוך מחשבות טורדניות, קושי להתמקד בדבר אחד לאורך זמן, פיזור דעת, נטייה לשכחה ואיבוד חפצים, איטיות, בררנות, מצבי רוח משתנים, קושי בסיום מטלות, מאמצים שלא תואמים את התוצאות, וקשיים חברתיים בשל חוסר הבנת רמזים ותגובות אגרסיביות.


חלקן גם מאופיינות עם "היפראקטיביות", שבאה לידי ביטוי בדברנות יתר ובקול רם, רגשנות יתר, הפרעות אכילה, קושי בסדר וארגון (גורם לבלגאן בבית או לחלופין צורך כפייתי בסדר), אימפולסיביות, קפיצה מנושא לנושא, קושי לחכות בתור, חיפוש גירויים, פתיל קצר וקשיי שינה.

לא מעט נשים יגלו את ההפרעה רק סביב גיל 30-40 כשהילד/ה שלהן עובר/ת אבחון. זה לא שהיא צצה פתאום, אלא זו תולדה של חוסר מודעות, או עלייה בעומס המקשה על ההסתרה וההתמודדות עם ההפרעה. ישנן זירות רבות יותר להתמודד איתן (לימודים, עבודה, בית, משפחה), וככל שהן יותר תובעניות, כך קשיי הקשב נחווים יותר כמגבלה.



נשים עם הפרעת קשב לעיתים רבות "לא מוצאות את הידיים והרגליים" כשהן צריכות לזכור לקחת את הילד לחוג או לחבר ותוך כדי לעזור לו בשיעורי הבית. הדברים נופלים בין הכיסאות וגורמים לתחושה של חוסר הצלחה. הן מאשימות את עצמן כעצלניות ולא אחראיות או יעילות. הפוקוס שלהן הוא איפה הן לא בסדר. הרצון לעמוד בציפיות החברה פוגמים בערך ובביטחון העצמי ("אני לא שווה שום דבר"), וגורמים לחרדות ("אף אחד לא מבין אותי"). ככל שעולה הגיל בפנייה לאבחון/לטיפול כך הסימפטומים יחריפו ויסוו את הפרעת הקשב ויכולים להביא לאבחנה שגויה כמו דיכאון. סימפטומים אלו קופצים לעין ומסווים את הפרעת הקשב ולכן היא יכולה להתפספס שוב.

אין זה פלא כשהסביבה מאשימה אותן פעמים רבות בעצלות וחוסר מוטיבציה. בקהילת הפייסבוק שלי "אנשי הקשב", שאלנו את נשות הקשב איזה משפטים שמעו כשהיו ילדות, ואלה חלק מהתשובות המצמררות: "את ילדה חכמה את פשוט לא רוצה", "חבל יש לך כל כך הרבה פוטנציאל לא ממומש", "את יודעת אבל לא עושה", "עפיפון בלי חוט", והטיעון הקלאסי מכולם - "למה את צריכה להיות שונה?".



ילדה שאומרים לה שהיא חכמה אבל עצלנית, מסיקה על עצמה שהיא מטומטמת שיודעת להסתיר את זה. היא הופכת לאישה ש"נמאס לה מעצמה". נמאס לה לצאת מהבית ולחזור 3 פעמים כי כל פעם שכחה משהו אחר, להיתקע במשהו שלא ראתה, לחזור מהסופר עם הכל חוץ מהחלב שלשמו הגיעה, לקום מוקדם מאוד ועדיין לאחר, להכין קפה שנשפך רגע אחרי, לחפש כל היום את המשקפיים, לאבד את המפתחות ולמצוא אותם במקרר/בפח, להגיש אחרי הדד-ליין או שנייה לפניו בשיא הלחץ.


איך משנים את הנורמה?

מה אפשר לעשות? בשלוש מילים: לאבחן, להכיר, לטפל. אין לכך תחליף. זו ההזדמנות האמיתית.

אם אתם מכירים את הילדה השקטה הזו, או את המתבגרת האבודה והמתוסכלת, או את הסטודנטית שלא מסוגלת לשבת לשנייה, או את החברה לעבודה שלא מסיימת שום משימה, או את בת הזוג ששוב לא הקשיבה בשיחה, או את השכנה שכל הזמן שוכחת את המפתח בדלת, או את האימא שלא מצליחה לארגן תיק כדי לצאת עם התינוקת שלה לקניון, או את האישה שהארונות שלה תמיד מבולגנים, או את הסבתא חסרת הטאקט עם עשרות סיפורים משעשעים ומביכים מעברה - עצרו שנייה ותבדקו, או תזרקו לחלל האוויר, האם מסתתרת שם הפרעת קשב שמעולם לא אובחנה?

הדרך לא תהיה קלה, תשמעו במהלכה הרבה משפטים בסגנון אלו שאני שמעתי על בתי, כמו: "איך הצלחת לסדר לה התאמות במבחנים?" (לא סידרתי לה. היא זכאית), או "אבל למה היא צריכה את זה?" (כי זו מי שהיא), או תקראו בתעודה את המשפט "היא יכולה יותר אבל לא משקיעה" (או-הו כמה מאמצים זה דורש ממנה!). לא מעט סטיגמות.


הדרך לא תהיה קלה אבל התוצאה - תהיה שווה את זה. כי בסופה תמצאו ילדה או אישה שקיבלה הסבר, שהבינה שזו לא אשמתה, שבטוחה בעצמה, שיודעת מה היא שווה, שסובלת פחות מלחץ וחרדה, כי יש שֵם למה שהיא חווה; אישה שמצליחה להתגבר על הקשיים כי זה לא "מה שמאפיין אותה", אלא מה שמסתתר מאחורי האבחנה; אישה שלאורך חייה תדע להסביר, לעצמה ולסביבה, למה היא מעופפת או מבולגנת; אישה שתיעזר בכל מה שצריך כדי לבנות את החיים שהיא רוצה; שההורים, המורים, האחים, החברים, יוכלו לראות את מי שהיא באמת, וייהנו מכישרונותיה. כדי שגם היא תוכל לצעוק בשמחה, כמו הבת שלי: "יש! יש לי הפרעת קשב! סוף סוף אני מבינה למה אני ככה!" בבקשה, אל תפספסו אותה.

90 צפיות0 תגובות

Comentarios


001-whatsapp.png
bottom of page